אלמנתו של גוי הזכאי לעלות ארצה מכוח חוק השבות, זכאית גם היא לכך. כך קובע (יום א', 29.8.21) שופט בית המשפט העליון,
יצחק עמית. הוא מסייג קביעה זו באומרו, שהיא אינה רוחבית אלא תלויה במידת הקשר עם היהדות עליו שומרת האלמנה, שבעלה היה בנו של יהודי או נכדו של יהודי.
בני משפחתו הלא-יהודים של יהודי זכאים לעלות ארצה בתנאים מסוימים, מכוח חוק השבות ובשל הקשר שלהם אל היהודי - גם אם הוא שוב איננו בין החיים. השאלה שעלתה כעת הייתה, מה דינם של אלמן/אלמנה של מי שלא היה יהודי, אך היה זכאי לעלות ארצה בשל היותו דור שני או שלישי ליהודים. עמית והשופטת
ענת ברון קבעו שיש להם זכאות כזו, בעוד השופט
דוד מינץ סבר בדעת מיעוט שאין להעניק אותה.
לדברי עמית, לשונו של חוק השבות בהקשר זה יכולה לשאת את שתי המסקנות המנוגדות, ולכן יש לבחון את תכליתו של החוק. הוא מצטט את דבריו ב-1970 של מי שהיה אז היועץ המשפטי לממשלה,
מאיר שמגר (לימים נשיא בית המשפט העליון), ואת דברי המשנה ליועץ המשפטי בדיונים בכנסת על תיקון חוק השבות בנוגע לנכדיו של יהודי. עמית מסיק מהם, כי הם "מעידים על תפיסה המרחיבה את זכות השבות אל מעבר למשפחתו הגרעינית של היהודי ללא תלות בנוכחותו הפיזית", וכי כוונת המחוקק הייתה להעניק את זכות העלייה לבני משפחתו של היהודי "בשל קרבתם לעמנו".
לצד זאת מציין עמית, כי ביישום בפועל - "שיקולים שונים מושכים לכיוונים נוגדים". לדעתו, "קיימים מקרים שבהם פטירתו של בן הזוג זכאי השבות [שאינו יהודי] אינה מעידה בהכרח על התפרקות התא המשפחתי ועל ניתוק הקשר ליהודי ולעם היהודי, ככל שקשר כזה היה קיים עוד קודם לכן. ככלל, בני זוג המקיימים קשר זוגיות כן קושרים את גורלם זה בזה, ואין להסיק מפטירתו של אחד מבני זוג כשלעצמה על ניתוק הקשר. בדומה, אין להסיק כי פטירתו של אחד מבני הזוג מביאה בהכרח לניתוק קשר הגורל שקשרו בני הזוג עם העם היהודי".
עמית מוסיף: "עליית האלמנה ארצה אומנם לא תסייע באופן ישיר במניעת התבוללות, אך תאפשר לאלמנה להצטרף לעם היהודי כהגדרתו ההלכתית, להפוך לחלק ממנו ו'להגדיל את כוחו בארץ'. דומה כי גם לכך ייחל המחוקק. כמו-כן, הענקת זכות שבות לאלמנות זכאי שבות תיתן מענה למתח הקיים בין ההגדרה ההלכתית שלפיה יהודי הוא מי שנולד לאם יהודיה, לבין ההגדרה הלאומית של המונח 'יהודי' כמי שנולד לאב יהודי". הענקת הזכות תענה של שתי תכליות נוספות של חוק השבות: הגשמת הזכות לחיי משפחה והשוואת מעמדה של האלמנה לזה של ילדיה זכאי השבות (שאינם יהודים).
כאמור, עמית מדגיש שאין המדובר בפסיקה גורפת: "קיימים מקרים שבהם פטירתו של בן הזוג זכאי השבות לא תעיד על התפרקות התא המשפחתי ועל ניתוק הקשר ליהודי ולעם היהודי. קיומו של קשר שיעלה בבחינת קשר גורל - יצדיק לראות באלמנה כזכאית שבות... אין משמעות הדבר כי כל מי שקיימה בעבר קשר זוגיות עם זכאי שבות שנפטר, תהא זכאית 'באופן אוטומטי' לזכויות מכוח חוק השבות. רק אלמנה המקיימת קשר גורל עם העם היהודי, וניתן לראות בה כבת זוגו של זכאי שבות, תהא זכאית לזכויות מכוח החוק". כך למשל, לא יינתן מעמד לאלמנה שהייתה נשואה לזכאי השבות רק זמן קצר ואין להם ילדים, או לאלמנה שנישאה מחדש.
ברון מוסיפה: "אין זאת אלא שגם לבת זוג של ילד של יהודי נתונה זכות שבות עצמאית הנובעת מהיותה של בת הזוג בעצמה בת משפחה של היהודי; ואין נפקא מינה אם הקשר המשפחתי מקורו בקשר זוגיות או שמא בקשר דם. עצם פטירתו של הבן של היהודי איננה מנתקת את אלמנתו ממשפחתו של בן זוגה ואינה מדירה אותה מחיק משפחתו של היהודי. אף לא ראוי שכך ייקבע".
מינץ סבור בדעת המיעוט, כי לשון החוק ברורה: "פטירתו של יהודי אינה משפיעה על זכאותו של ילדו, של נכדו, של בן זוגו ושל בן זוגו של נכדו או ילדו. לעומת זאת, כאשר מנותקת הזיקה בין הילד או הנכד לבין בן זוגם - הן בשל גירושין והן בשל פטירה - פוקעת מיניה וביה הזיקה לזיקה שהייתה לבן הזוג האמור עם היהודי". לדעתו, גם תכלית החוק מובילה לאותה מסקנה, שכן אין כוונה להרחיב עד בלי די את גבולותיו.
בג"ץ הורה לאפשר לאלמנותיהם של בני יהודים לעלות ארצה ולקבל אזרחות ישראלית, כאשר מדובר במי שילדיהן עלו ארצה והן חיות בארץ מכוח אשרות זמניות. המדינה חויבה בתשלום הוצאות בסך 15,000 שקל. את העותרות ייצגו עוה"ד ניקול מאור, נועה דיאמונד וילנה דובין, ואת המדינה - עוה"ד רועי שויקה ו
אבי טוויג.
