משפ' שרון פעלה להקמת מתקן סולארי בשיטת "יהיה בסדר"

חוות השקמים, בבעלותם של האחים גלעד שרון ועמרי שרון (בניו של אריאל שרון), פעלה בשיטת ה"יהיה בסדר" כאשר יזמה הקמת מתקן סולארי לייצור חשמל בשטחה. משפחת שרון התעלמה מכך שאין לה אישור של רשות מקרקעי ישראל - ממנה היא חוכרת את אדמותיה - ושאין לה רישיון מרשות החשמל והשקיעה מיליוני שקלים בפרויקט, שבסופו של דבר לא יצא לפועל. במצב זה, היא אינה זכאית לפיצוי מן המדינה. כך קובעת (26.8.21) שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב, אסתר נחליאלי-חיאט, אשר דחתה תביעה בסך 7.9 מיליון שקל שהגישה החווה נגד שתי הרשויות. אגב כך מתברר, כי בשנים 2011-2000 פעלה החווה בלא הסכם חכירה בתוקף את רמ"י; בשנים 2006-2001 שימש שרון כראש הממשלה. חוות השקמים הגישה את התביעה לאחר שבהליכים קודמים נדחתה בקשה להורות למדינה להעניק לה רשיון הקבע להפעלת המתקן הפוטו-וולטאי. החווה קיבלה מרשות החשמל רשיון מותנה בשנת 2010, ומתן רשיון קבע (ל-20 שנה) הותנה בעמידתה בשורה של תנאים בחמש השנים הבאות. בשנת 2011 חתמה החווה על הסכם חכירה חדש עם רמ"י ל-49 שנים, בו נקבע שהשימוש באדמות יהיה לגידול בעלי חיים. רק בשנת 2012 ביקשה החווה אישור להקמת המתקן הסולארי, בקשה שנדחתה בשנה שלאחר מכן. במקביל המשיכה משפחת שרון לבנות את המתקן, אך לא עמדה בלוח הזמנים שקבעה רשות החשמל, וזו ביטלה את הרישיון הזמני. חוות השקמים טענה, כי הסתמכה על הבטחות ברורות של שתי הרשויות כאשר קידמה את הקמת המתקן ולכן היא זכאית להחזר של הוצאות אלו. אולם, נחליאלי-חיאט קובעת שלא היו שום הבטחות כאלו ושמלכתחילה הרישיון הזמני ניתן בחטא על בסיס מצגים לא-נכונה של החווה. נחליאלי-חיאט אומרת: "בדיעבד הסתבר כי הרישיון המותנה, הצעד הראשון במסע, כלל לא היה צריך להינתן לתובעות ולמעשה ניתן 'בחטא' על סמך 'מצגי התובעות' לרשות החשמל. כך הגישו התובעות בקשה להקים את המתקן הסולארי בשטח החווה שמקרקעיה הן בבעלות רמ"י ולתובעות רק חוזה חכירה שאף הוא לא היה בתוקף. הגשת הבקשה להקמת המתקן הסולארי הייתה בקשר למקרקעין שמטרות חכירתן כמפורט בחוזה החכירה, הן לשימושים חקלאיים, ועל פניו, אפוא, אין מטרות החכירה מאפשרות את הקמת המתקן הסולארי והפעלתו לשם ייצור חשמל. לא רק זאת אלא שכאמור, בעת הגשת הבקשה כלל לא היה בידי התובעות הסכם חכירה תקף, והוא נחתם רק לאחר שהרישיון המותנה כבר כבר היה בידי התובעות. "התובעות פעלו למימוש היעדים ברישיון המותנה, ורק לאחר כשנתיים, בשנת 2012, 'נזכרו' לפנות לרמ"י לבקש את אישורה לפעילות זו. לסוף מעשה אנו כבר מודעים - מדיניות רמ"י אינה מאפשרת הקמת מתקנים סולאריים בחוות חקלאיות שאינן בתנאי נחלה, וכזו היא חוות השקמים, ולכן בקשת התובעות נדחתה. כפי שכבר פרטתי יזמו התובעות הליכים משפטיים במטרה 'להכשיר' את הקמתו והפעלתו של המתקן בשטח החווה, ואף פעלו מחוץ לבתי המשפט במטרה לנסות ולקדם את האפשרות להקים המתקן בחוות השקמים. כל הניסיונות כשלו והמתקן הסולארי שנבנה בחוות השקמים נזנח בכורח הנסיבות שפורטו".

"אין ולו רמז להבטחה המינהלית"

לגופה של התביעה קובעת נחליאלי-חיאט: "לא הוצגו בפני ראיות שיש בהן לתמוך בטענה כי רמ"י הציגה לתובעות מצגים שהן רשאיות לבנות את המתקן הסולארי בשטח החווה. ודאי שלא מצגים רשמיים ומפורשים שניתן להסתמך עליהם". נחליאלי-חיאט מנתחת בפירוט את המסמכים והמצגים שעליהם הסתמכה משפחת שרון לטענתה, ובין היתר אומרת כי מדובר בפרשנות מאולצת להסכם החכירה שכל מטרתה ניסיון להכשיר את התנהלותה הבלתי-תקינה, וכי החווה ביקשה את האישור רק לאחר שרמ"י קיבלה החלטה שאפשרה הקמת מתקן שכזה בקרקע חקלאית. היא ממשיכה וקובעת: "אין ולו רמז להבטחה המינהלית לה טענו התובעות. 'רשימת המצגים' הנטענת להיות הבטחה של רמ"י מגלה כי מדובר ב'מצגים' (או יותר נכון בדברים) לא רשמיים ובלתי מפורשים, שלא ניתן להסיק מהם מסקנה כי רמ"י הסכימה להקמת המתקן (ודווקא להפך). לכל היותר ניתן להבין כי מי מנציגי רמ"י ידע שהתובעות מנסות לקדם פרויקט מול רשות החשמל, אך אין בין זה לבין אישור ברור ומפורש כי התובעות רשאיות לבנות את המתקן הסולארי, ולא כלום. כל 'המצגים' שאליהם הפנו התובעות הן אמירות ומסמכים שאינם מתייחסים במפורש לזכות כלשהי של התובעות להקים את המתקן בחווה. בוודאי לא ניתן לומר כי מדובר במסמכים או אמירות שבהם ניתן לזהות כוונה ברורה ומפורשת של נציגי רמ"י לתת תוקף משפטי להתחייבות לאפשר הקמת המתקן הסולארי בחוות השקמים – תנאי הכרחי להוכחת קיום הבטחה שלטונית". נחליאלי-חיאט מדגישה, כי מצב זה היה ברור למשפחת שרון ולעורכי דינה. בנוגע לטענות נגד רשות החשמל, אומרת נחליאלי-חיאט: "בטענתן להסתמכות על הרישיון המותנה נראה שהתבלבלו להן, לתובעות, היוצרות – הרישיון המותנה ניתן להן על סמך מצגים שהן הציגו לרשות החשמל, ומילוי תנאים שהן היו צריכות לבצע, למלא ולעמוד בהן. לכן, גם אם הרישיון המותנה לא היה צריך להינתן עקב אי-עמידת התובעות בדרישה המקדמית בדבר 'זיקה למקרקעין', הרי שהתובעות הן אלו שאחראיות על המצג המטעה שהציגו, כי יש להן אישור מרמ"י להקים את המתקן הסולארי בשטח החווה". רשות החשמל הייתה רשאית לשלול את הרישיון כאשר משפחת שרון לא עמדה בתנאים לקבלת רשיון הקבע. נחליאלי-חיאט מדגישה: "לא התרשמתי שהתובעות סברו שיש ברישיון המותנה משום אישור להקים את המתקן הסולארי... התובעות היו מודעות היטב לכך שרשות החשמל לא בדקה את ההיתכנות החוקית להקמת מתקן סולארי בשטח החווה, או את הסכמתה של רמ"י להקמת המתקן האמור".

"מידה של חוסר תום לב"

נחליאלי-חיאט מדגישה: "שוכנעתי לגמרי כי התובעות, שהיו מיוצגות כל העת מול המינהל [רמ"י], ידעו כי לצורך הקמת המתקן בשטח החווה נדרש לקבל את אישורה של רמ"י וגם ידעו, ולפחות היו צריכות לדעת, כי רשות החשמל אינה הגוף המוסמך לאשר את בניית המתקן בשטח מבחינה סטטוטורית, אלא הגוף המופקד על מתן רישיון להפעלת המתקן ומכירת החשמל... אני דוחה אפוא את טענת התובעות, כי יש להטיל על רשות החשמל אחריות לתוצאה שאליה הן הביאו את עצמן במחדליהן – כשלא טרחו לבדוק את הסכמת רמ"י לפני התחלת הפרויקט. לא רק זאת אלא שדווקא התרשמתי שלניסיון הטלת האחריות על רשות החשמל שנתנה את הרישיון המותנה יש מידה של חוסר תום לב". נחליאלי-חיאט מתארת את התנהגותן של חוות השקמים ומשפחת שרון בציטוט מדבריו של יצחק רבין בשנת 1992: "לאחת הבעיות הכואבות שלנו יש שם, שם פרטי ושם משפחה – זהו צירוף שתי המילים 'יהיה בסדר'. צירוף המילים האלה, שרבים מאתנו שומעים בחיי היום-יום של מדינת ישראל, הוא בלתי-נסבל. מאחורי שתי המילים האלה חבוי בדרך-כלל כל מה שלא 'בסדר'". והיא מסכמת: "התרשמתי כי התנהלות התובעות מקורה בתחושה ש'יהיה בסד"ר – כך, למרות המכשולים הסטטוטוריים, המהמורות שהציבו הרשויות, והמשוכות שהציבו ההליכים המשפטיים שהתנהלו, סברו התובעות כי הן יכולות להמשיך ולהתקדם ולהקים את המתקן הסולארי שכן בסוף הדרך יהיה בסדר... הפעם היו אלו התובעות שלמדו 'בדרך הקשה והכואבת ש'יהיה בסד"ר פירושו שהרבה מאוד לא 'בסדר', וכך השקעתן ירדה לטמיון". חוות השקמים חויבה בתשלום הוצאוך בסך 80,000 שקל.