חברת דן רכשה מניות של חברים בה בשווי הנמוך פי 2.5 מערכן, אך המוכרים אינם זכאים לפיצוי משום שלא הוכיחו שהחברה הטעתה אותן. כך קובעת שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב, רות רונן.
כאשר הפכה דן מקואופרטיב לחברה בע"מ, בשנת 2001, נקבע בתקנונה שהדירקטוריון רשאי בתנאים מסוימים להורות לה לרכוש את מניותיו של חבר שביקש למכור לה אותן, וכי תמורת כל 1,000 מניות ישולמו 67,000 שקל. את התביעה הגישו משה לרמן, מוטי משיח ויעקב נבון, אשר מכרו את מניותיהם במחיר זה (בתוספת הפרשי הצמדה), אך טענו שהחברה הטעתה אותם, העלימה מהם מידע חיוני ולכן הם אמורים היו לקבל בין 332,000 שקל ל-433,000 שקל. הם תבעו יחדיו פיצוי של למעלה מ-2 מיליון שקל.
תביעה דומה נדונה בבוררות בין דן לבין 24 חברים לשעבר בה, והשופט בדימוס עמירם בנימיני קבע, כי הנהלת דן הטעתה את אותם חברים וחייב אותה לשלם 500,000 שקל לכל אחד מהם (ראו קישור משמאל). התובעים הנוכחיים טענו שמדובר במעשה בית דין החל גם עליהם, אך רונן דחתה (5.9.21) טענה זו. היא מסבירה, כי למרות הדמיון בין המקרים - לא ניתן להחיל את פסק הבוררות על התביעה הנוכחית, משום שמדובר בבעלי דין שונים ומשום שהמשמעות תהיה שאם הפסיקה הייתה בעד דן, היא הייתה חלה גם על מי שלא תבע אותה. עוד מעירה רונן, כי אין לעודד התנהגות של ישיבה על הגדר, הימנעות מסיכונים ותפיסת טרמפ בדיעבד על פסק דין הנוח לתובעים המאוחרים.
170,000 שקל ל-1,000 מניות לגופם של דברים אומרת רונן, כי יש לקבוע את הערך האמיתי של מניות דן בין שני הערכות השווי שהגישו הצדדים, ונראה שהוא היה 170,000 שקל לכל 1,000 מניות. זאת, בהתחשב בשורה של גורמים שהשפיעו על שוויין: הפחתת הסובסידיות הממשלתיות שקיבלה דן, הפתיחה לתחרות של שוק התחבורה הציבורית, ההפעלה המתוכננת של הרכבת הקלה בגוש-דן, שיעור הצמיחה הצפוחי של דן ויציבותה של החברה בעת רכישת המניות.
השאלה המרכזית היא האם הנהלת דן הטעתה גם את שלושת התובעים (כפי שנקבע בפסק הבוררות של בנימיני לגבי 24 מוכרים אחרים), ועליה רונן משיבה בשלילה. התובעים לא הביאו עדים מטעמם ולא חיזקו את גרסאותיהם-שלהם; הם גם לא הציגו גרסה מלאה שתתאר כיצד לשיטתם בוצעה ההטעיה, וממילא דן לא יכלה לזמן לעדות את מי שלטענת התובעים הטעו אותם בפועל. התובעים לא תיארו את רצף האירועים שלגרסתם הוביל להטעיה, ואין הם יכולים להסתמך על הפסק של בנימיני כ"עדות שיטה" לקיומה של הטעיה אקטיבית כזאת.
עוד קובעת רונן, כי התובעים לא הוכיחו שהימנעותה של דן מלהציג בפניהם הערכת שווי של המניות הייתה הטעיה שבמחדל מצידה. השווי כאמור נקבע מראש בתקנון, בהתאם לבסיס הזכאות של חברי הקואופרטיב לפני הפיכתו לחברה, ולא על-פי השווי הריאלי של המניות - והתובעים לא הוכיחו שלא ידעו זאת; להפך, משיח ונבון נכחו באסיפות בהן הוסבר כיצד נקבע השווי. הזמנתה של הערכת שווי יקרה עלולה הייתה לייקר משמעותית את העסקה, וספק אם הייתה לכך הצדקה כאשר המחיר כבר נקבע. לבסוף קובעת רונן, כי חלה התיישנות על הטענה בדבר בטלות העסקה משום שלא קיבלה כנדרש את אישור ועדת הביקורת של דן; והטענה לגופה איננה מסייעת לתובעים, שכן לא הוכח שאישור כזה היה חיוני בעיניהם בבואם למכור את מניותיהם. התובעים חויבו בתשלום הוצאות בסך 50,000 שקל. את התובעים ייצג עו"ד חגי שלו, ואת דן - עוה"ד עופר פליישר וכפיר ידגר.
