היום לפני 63 שנה, מת ג'ון ברודס ווֹטְסון, פסיכולוג ופרסומאי אמריקני רב השפעה, אשר נחשב לאבי תורת ביהביוריזם - זרם בפסיכולוגיה אשר התנגד לאינטרוספקציה ובניגוד לה דגל בכך שהתנהגות הפרט מורכבת מהמורשת הגנטית שלו, מניסיון חייו ועברו ומהתנאים הנוכחיים שמשפיעים עליו; ובכך שיש צורך לנקוט בגישה אובייקטיבית טהורה לחקר ההתנהגות, ולנקוט בגישה מדעית יותר לחקר התנהגותם של אנשים ובעלי חיים.
ווטסון גדל בחווה המשפחתית בדרום קרוליינה בצילה של אמו האדוקה בדתה אשר קיוותה שבנה יהפוך יום אחד למטיף והתנגדה לשתייה לשוכרה, לעישון ולריקודים. חינוכה הקפדני והנוקשה גרם לו לפתח סלידה עזה מדת ולהפוך לאתאיסט, ואפשר לומר כי השפיעה עליו באימוץ גישה הדוגלת בדה-מיסטיפקציה של הנפש האנושית.
כאשר אביו האלכוהוליסט של ווטסון נטש את המשפחה, הם עברו מן החווה המשפחתית לגרינוויל, כדי לספק הזדמנויות טובות לעתידו של ווטסון, אולם בתחילה הוא התקשה להסתגל למעבר למקום הומה יותר וללימודים מתקדמים יותר, ובשל ציוניו הלא מזהירים ובשל שני מעצרים שנזקפו לחובתו, הוא נאלץ להיעזר בקשריה של אמו כדי להתקבל לאוניברסיטת פורמן שבגרינוויל. עם הזמן יכולתיו האקדמיות השתפרו והוא הצליח להתקבל ללימודים באוניברסיטת שיקגו, שם התעצבה ופותחה גישתו לחקר התנהגות ושאיפתו להפוך את הפסיכולוגיה למדעית יותר, שם הוא פגש רבים מן האנשים שעזרו לו בדרכו, ושם הוא גם החל בניסוייו על חולדות, שזכו להערכה מדעית, אך גם לביקורת בשל ההתאכזרות לבעלי החיים.
בשנת 1908 הוא התקבל לאוניברסיטת ג'ונס הופקינס וקודם מיד לראש מחלקת פסיכולוגיה. בשנת 1913 ווטסון פרסם את מאמרו המפורסם "Psychology as the Behaviorist Views It" המכונה גם "המניפסט הביהביוריסטי" בו פרס את עיקרי הפילוסופיה החדשה, וטען כי על הפסיכולוגיה להשתמש בתצפיות ולזנוח אלמנטים כמו תהליכים תודעתיים כדי להפוך את ענף הפסיכולוגיה לענף ניסויי אובייקטיבי לחלוטין.
בשנת 1920 התפרסם הניסוי הידוע ביותר שלו - ניסוי "אלברט הקטן", ניסוי התניה בו הוא גרם לפעוט לפתח בעת מחולדות ובעלי חיים, כדי להראות כי ההתנהגות היא נרכשת, ובכך להפריך את החשיבה הפרוידיאנית הגורסת כי ההתנהגות באה מתת המודע. גם ניסוי זה עורר ביקורת על מידת האתיות שבו.
הקריירה המזהירה של ווטסון בפסיכולוגיה נקטעה בפתאומיות באותה שנה כאשר אשתו ואם שניים מילדיו גילתה כי הוא מתנה אהבים עם סטודנטית שהייתה עוזרת המחקר שלו. הגירושים היו פומביים ושערורייתיים, והוא התבקש להתפטר מתפקידו. ווטסון נישא למאהבת שלו ולשניים נולדו שני ילדים אשר התחנכו על פי העקרונות הביהביוריסטים.
משנכשל למצוא משרה אקדמית אחרת פנה ווטסון לתחום הפרסום ויישם את העקרונות המדעיים שפיתח בתחום השיווק והנהיג שיטות כמו מבחני טעימה, סקרי דעת קהל ושימוש בעדויות סלבריטאים לצורך קידום מוצרי צריכה.
בעולם שאחרי מלחמת העולם הראשונה, כאשר יותר ויותר אנשים שאפו להתנתק מכבלי המעמדות החברתיים וליצור חברה שוויונית, הגישה החדשה של ווטסון שהאמין כי האדם הוא לוח חלק אשר ניתן לעצבו בלי קשר למוצאו זכתה לאחיזה בקרב מדענים ובקרב הציבור הרחב. ווטסון הפך את הפסיכולוגיה למקצוע פופולרי ובתחילת שנות העשרים הגישה הביהייביוריסטית לגישה הדומיננטית בפסיכולוגיה בארצות הברית.
אולם עם הזמן הביקורת כלפי עבודתו של ווטסון התגברה. בתחילת המאה ה-21, התפרסם מחקר שטען כי ווטסון שיקר לגבי מצבו של הפעוט מניסוי "אלברט הקטן", וכי מצבו המוערך של הילד מעמיד בספק רב את תוקף הניסוי. בכך מצטרף ניסוי "אלברט הקטן" לשורה של ניסויים פסיכולוגיים מפורסמים מן המאה ה- 20 אשר הועלו כלפיהם וכלפי תוקפם שלל ספקות וסימני שאלה (דוגמא לכך היא ניסוי הכלא של סטנפורד). גם בחייו האישיים של ווטסון הגישה הביהביורסיטית לא בדיוק הוכיחה את עצמה, כאשר שלושה מארבעת ילדיו ניסו להתאבד, אחד מהם אף הצליח לממש את כוונותיו.
