מאיר שמיר, בעל השליטה בחברת מבטח-שמיר ומי שהיה בין היתר מבעלי השליטה בתנובה, השתלט על קבוצת הכדורגל הפועל פתח תקוה במטרה להשתלט על אדמות אצטדיון "האורווה" בעיר ולהקים עליו פרויקט נדל"ן שהניב לו רווח של עשרות מיליוני שקלים. כך טוען המנהל המיוחד של העמותה באמצעותה שלט שמיר בקבוצה, עו"ד ליאור דגן, בתביעה נגד שמיר בסך 20 מיליון שקל שהגיש (יום ג', 8.12.21) לבית המשפט המחוזי בתל אביב.
שמיר שלט בקבוצה בשנים 2005-1996 באמצעות "העמותה לניהול כדורגל בפתח תקוה - הפועל פתח תקוה", אותה הקים עם שותפו העסקי ליאור שחר ואשר בה שימש כיו"ר והוביל את פעילותה. בתקנון העמותה נקבע, מציין דגן, כי נכסיה ישמשו רק למטרותיה וכי אסור לחלק רווחים בין חבריה. שמיר גם חתם בשם העמותה על הסכם עם ההסתדרות (שבבעלותה האצטדיון) ועם הקבוצה הקודמת, לפיה המגרש יועמד לרשות הקבוצה וללא זכויות נוספות כלשהן לעמותה בו.
ביוני 1997 רכש שמיר מההסתדרות את האצטדיון, כאשר כבר היה ידוע שקיימת כוונה לאשר תב"ע חדשה שתאפשר להקים עליו מאות יחידות דיור - טוען דגן. בא-כוחו של שמיר היה עו"ד סיני גלבוע, שהיה אז חבר הוועדה המקומית פתח תקוה ובקיא מאוד במהלכים הנוגעים לאצטדיון. שמיר התחייב באותו הסכם להביא לשינוי ייעוד כך שניתן יהיה לבנות על הקרקע בהיקף מירבי - וכל זאת חודשים אחדים לאחר שהשתלט על העמותה. פרטים אלו לא נמסרו למוסדות העמותה, והם ממילא לא דנו בעניין האישי של שמיר בעסקה, נטען בתביעה.
טענה לעסקות פיקטיביות במניות זמן קצר לאחר מכן הוביל שמיר את חתימתו של הסכם בינו לבין ההסתדרות והעמותה, בו הצהיר בשם העמותה שאין לקבוצה זכויות כלשהן באצטדיון ושהיא רק בת-רשות בו. התוצאה הייתה, טוען דגן, שהעמותה ויתרה על זכות הווטו שהייתה לה בהסכמים קודמים לגבי מעבר לאצטדיון אחר, כך ששמיר יכול היה להשתלט עליו באין מפריע. בהמשך הקים שמיר, בשותפות שווה עם חברת אשדר, חברה לבנייה על האצטדיון. לדברי דגן, מחצית ממניותיו של שמיר הוחזקו לדבריו בידי ברק אלון - אלא שמדובר באיש קש, שכתובתו נרשמה בביתו של שמיר.
בנובמבר 2009 חתמו שמיר ואשדר על הסכם עם העמותה, לפיו ישלמו לה 8 מיליון שקל תמורת פינוי האצטדיון. במקביל התחייב שמיר לאתר לקבוצה ספונסר למשך עשר שנים תמורת מיליון שקל בשנה (או מחצית הסכום אם לא תשחק בליגת העל) ולממן לה מגרשי אימונים במיליון שקל. בסך-הכל התחייב שמיר לממן את העמותה ב-8 מיליון שקל, אך לטענת דגן הוא נותר חייב לה 6.2 מיליון שקל. לטענת דגן, שמיר אמור היה לבצע את עסקת הנדל"ן דרך העמותה, אך ביצע אותו בעצמו משום שהעדיף את טובתו האישית.
על-פי חישובו של דגן, שמיר ואשדר הרוויחו 68 מיליון שקל ממכירת הדירות. לטענתו, "שמיר ניסה להסתיר באופן תרמיתי את החזקותיו [בחברה המשותפת עם אשדר] ואת מעורבותו הישירה בעסקת האצטדיון". במסגרת זו, הוא מכר לכאורה חלק ממניותיו לשכנו יהודה לוי - אך בפועל הייתה זו עסקה פיקטיבית. לוי אף מכר לכאורה את מניותיו ב-4 מיליון שקל (לפי שווי חברה של 16 מיליון שקל), חודשיים לפני שהחברה מכרה את הזכויות במגרש ב-170 מיליון שקל. עוד נטען, כי בשנת 2005 - בשל לחץ ציבורי בעקבות עסקת האצטדיון - מכר לכאורה שמיר את יתרת מניותיו למקורבו יצחק חממי, אלא שגם זו הייתה עסקה פיקטיבית. חממי שילם 7 מיליון שקל, אותם קיבל בהלוואה מבנק דיסקונט - ולטענת דגן, שמיר עמד מאחורי ההלוואה ולאף פרע אותה כאשר שב ורכש את המניות מחממי באותו סכום ב-2010.
לטענת דגן, פעולותיו של שמיר עמדו בניגוד לחוק העמותות משום שהיו נגועות בניגוד עניינים חריף והוא הפר את חובת האמונים שלו לעמותה. עוד הוא טוען, כי התנהלותו של שמיר כלפי העמותה הייתה תרמיתית במשך שנים, ולכן יש לחייב אותה לשאת בכל חובותיה. לדבריו, שמיר גם הפר את התחייבותו להעמיד לרשות הקבוצה אצטדיון חילופי ואת הסכם המימון איתה. טרם הוגש כתב הגנה.
