העתירה לבג"ץ נגד פתיחת מרכולים בתל אביב בשבת נכשלה משום שהוענק לה גוון דתי, אשר מנע בפועל כל פשרה, במקום לעמוד על המשמעות החברתית של פתיחתם. כך סבור שופט בית המשפט העליון,
נעם סולברג, שהיה בדעת מיעוט בנושא זה ב
פסק הדין שניתן בשלהי 2017. הוא לא ציין מי העניק - דעת הרוב בהרכב או דעת הקהל.
מספר בעלי חנויות בתל אביב ניהלו במשך שנים מאבק במטרה לחייב את העירייה לאכוף את חוק העזר העירוני, האוסר על פתיחת חנויות בשבת. בג"ץ דחה את עתירתם בהרכב רגיל ולאחר מכן שב ודחה, בהרכב של שבעה שופטים, את בקשתם לדיון נוסף. סולברג והשופט
ניל הנדל היו בדעת מיעוט בפסק דין זה, מול הנשיאה דאז
מרים נאור והשופטים
אסתר חיות,
יצחק עמית,
יורם דנציגר ו
דפנה ברק-ארז.
סולברג התייחס לפסק הדין (21.12.21) בהרצאה בכינוס "יישוב סכסוכים בצל האתגר היהודי-דמוקרטי" שהתקיים באוניברסיטת בר-אילן, כדוגמה למצב בו לא ניתן להגיע לפשרה אם המיקוד הוא ביחסי דת ומדינה. "נוכל לשבור הרבה קולמוסין, לשפוך נהרות של דיו, ולא נצליח להכריע, ולא לפשר, בין דמוקרטיה ליהדות, בין קודש לחול", שכן שני הצדדים - הדתי והחילוני - אינם מוכנים להתפשר על עקרונותיהם. "מה עושים? מניחים לעקרונות הנעלים במקומם שברומו של עולם, ומתכנסים סביב אינטרסים וצרכים משותפים, ארציים, כדי לאתר פתרונות מעשיים ונקודתיים. המחלוקת האידיאולוגית תמשיך להתקיים כרקמה פתוחה; לדיון, ויכוח וליבון", סבור סולברג.
בנוגע לפתיחת החנויות בשבת, אומר סולברג: "אני סבור שכשלון העתירה נבע מכך שלא נצבעה בצבע האמיתי שלה. העותרים הם סוחרים קטנים, מעייניהם נתונים בפשטות לפרנסתם, עם אפשרות לנוח בשבת. מרגע שהמחלוקת נצבעה בצבע דתי, נדונה העתירה לכישלון. בתחילת דברַי אמרתי שלא נצליח לפשר ולגשר בין דמוקרטיה ליהדות, בין קודש לחול. משעה שהעתירה נצבעה בצבע של
חופש העיסוק וחופש המצפון אל מול קדושתה הדתית של השבת, נסתם הגולל על פשרה, על איחוי; על ויתור קטן תמורת רווחה גדולה".
דוגמה נוספת שהביא סולברג היא בנושא הגיור, בו עסק בתפקידו כעוזר ליועץ המשפטי לממשלה והיה היועץ המשפטי של ועדת
יעקב נאמן. הוועדה המליצה, על דעת חבריה מכל הגוונים, על תוכנית לימודים משותפת לכל הזרמים ועל גיור אורתודוקסי בלבד - אך לאחר מכן הן הרבנות הראשית לישראל והן הרפורמים והקונסרבטיבים חזרו בהם.
למרות זאת, "קם והיה המכון ללימודי היהדות, וכן גם בתי דין ממלכתיים לגיור. כתבנו על כך,
אליקים רובינשטיין ואנוכי, שהקטר ואיתו קרונות משא אחדים, הנושאים את הקמת המכון המשותף ואת בתי הדין לגיור, מקרטע לאיטו במעלה, ונושף בחוזקה. לא כל הקרונות נרתמו כמצופה; חלקם מחשבים להישבר, או לעצור בתחנה זו או אחרת; גם הנוסעים טרם מתדפקים על דלתות הרכבת, הגם שהיא נוסעת לאיטה, אם כי ישנם לא מעט חיילים וחיילות שעולים על הרכבת. יש מי שפוסח על שתי הסעיפים, ורק רגלו האחת בקרון, ממתינה, צופה, שוקל אם להצטרף אם לאו.
"עם כל זאת, התקווה היא כי הרכבת נוע תנוע, ובסופו של דבר תבשיל ההכרה כי הפתרון המשולב שהוצע בוועדת נאמן, הוא שביל הזהב לעת הזאת. ומתי תבשיל ההכרה? כשנדע להבחין בין עיקר לטפל. העימות הפנימי הנוקב בעם היהודי הפך מבלי משים את הטפל לעיקר, ואת העיקר לטפל. לאמיתו של דבר, בסוגיית הגיור בישראל בעת הזאת – לא מאבק בין הזרמים הוא עיקר; העיקר הוא הבעיה הקשה של מאות אלפי עולים, אשר עלו ארצה על-פי חוק השבות, אך אינם יהודים על-פי ההלכה. זו הבעיה הטעונה פתרון, והוא לא בלתי אפשרי. הוא קשה, אבל בהישג יד".
