בית המשפט המחוזי בתל אביב ידון לגופה ובמלואה בתביעתם של מפרקי חברת אגרקסקו נגד המדינה, שהוגשה בבקשה לחייב אותה לשאת בכל חובות החברה המסתכמים במאות מיליוני שקלים. כך קובע (22.12.21) שופט בית המשפט העליון, דוד מינץ.
אגרקסקו ריכזה את הייצוא החקלאי מישראל והייתה בשליטת המדינה (במישרין ובאמצעות מועצות הייצור) עד קריסתה לפני כ-15 שנה. המפרקים, עו"ד שלמה נס ורו"ח אלי שפלר, ביקשו להרים את מסך ההתאגדות ולחייב את המדינה לשאת בכל חובותיה, כפי שמאפשר החוק (הן חוק החברות והן פקודת החברות שקדמה לו) במקרה של ניהול שלא כדין. לטענתם, המדינה הפעילה את אגרקסקו בצורה בלתי סבירה ואף בלתי חוקית במשך עשרות שנים, נטשה אותה בעת קריסתה והכשילה את המאמצים לשיקומה.
בתביעתם פרסו נס ושפלר שורה ארוכה של פעולות שביצעה המדינה מול אגרקסקו, ובהן: כפיית דפוסי פעילות הסותרים את התכלית העסקית של החברה, איסור על צבירת רווחים ועודפים, כפייה של חלוקת כל הרווחים לחקלאים גם כאשר החובות הלכו וגברו, ניהול החברה במימון דק קיצוני שמנע יצירת כרית ביטחון פיננסית, שימוש באגקרסקו לקידום אינטרסים לאומיים-מדינתיים ומינוי של ספקי החברה ולקוחותיה לנושאי משרה בה תוך ניגוד עניינים מובהק.
המדינה טענה שמדובר בניסיון פסול לנצל את הכיס העמוק שלה, וביקשה לדחות על הסף את התביעה בנימוק של התיישנות. השופט המחוזי מגן אלטוביה קיבל חלקית את בקשת המדינה בקובעו, כי אכן חלק מעילות התביעה התיישנו. הוא גם הורה לנס ושפלר לכמת את סכום התביעה ולשלם אגרה בהתאם (2.5% מן הסכום), ולא אגרה סמלית של תביעה למתן פסק דין הצהרתי. נס ושפלר ערערו לבית המשפט העליון ומינץ קיבל את הערעור.
מינץ מזכיר, כי כאשר מדובר בתביעה של חברה - מרוץ ההתיישנות מתחיל בעת שאורגן של החברה ידע או יכול היה לדעת את העובדות המקימות את עילת התביעה. כאשר מדובר בתביעה נגד מי שהיו אורגנים של החברה, מובן שהמרוץ מתחיל כאשר העובדות מגיעות לידיעת אורגנים אשר ידם לא הייתה במעל, ולרוב המועד המוקדם ביותר הוא פירוקה של החברה. בהקשר זה, מציין מינץ, יש הבדל בין חוק החברות לבין פקודת החברות (שחלק מסעיפיה, כולל אלו הרלוונטיים לעניין זה, נותרו בעינם). חוק החברות מאפשר תביעות להרמת מסך גם במהלך חייה של החברה, בעוד הפקודה מאפשרת זאת רק בעת פירוקה.
הרמת מסך ההתאגדות מרחפת מעל נס ושפלר ביקשו להשתמש בחוק החברות, ולכן לכאורה מרוץ ההתיישנות החל מוקדם יותר, אך מינץ מגיע למסקנה שאין להשתמש בכלי החריג של ההתיישנות המונע את בירור התביעה לגופה. "הרמת מסך אינה עילה משפטית העומדת בפני עצמה, אלא אמצעי להשגת סעד מסוים. הרמת מסך משמשת אפוא ככלי להרחבת מעגל היריבות, וליצירת יריבות ישירה בין הנושים לבין בעלי המניות. תחולתה של הרמת מסך הינה רחבה וחולשת על תחומי משפט רבים... ממילא, תחולתו של כלי זה יכולה להיווצר זמן ניכר ולהתפרש שנים רבות לפני תחילת תקופת ההתיישנות של עילת התביעה".
במקרה של אגרקסקו, ממשיך מינץ, נס ושפלר הצהירו שתביעות הנושים נגד החברה ולא התיישנו ושהם לא יבקשו להטיל על המדינה אחריות שמעבר לתביעות אלו. "עילות התביעה לא נולדו עם פירוק החברה, אלא כל תביעת חוב שהוגשה נגד החברה נולדה בזמן הראוי לה. בהתאם לכך
התיישנותה של כל תביעה תימדד לפי המועד שבו נולדה עילת התביעה שבבסיסה. הרמת מסך ההתאגדות מעל פני החברה 'מרחפת' מעל התביעות כולן ואין לה מועד ייחודי משלה", הוא אומר - ולכן עילת ההתיישנות הגורפת אינה מתקיימת.
בשולי הדברים, אומר מינץ כי אחת מהוראות תקנון אגרקסקו נראית בעייתית על פניה. מדובר בתקנה 94, לפיה "החברה לא תפיק רווחים ואם ייצרו בחברה עודפים מכל סיבה או מקור, ייווספו אלא לתמורה המגיעה לספקי התוצרת החקלאית עבור תוצרתם, כחלק מן התמורה". הוראה זו חייבה את אגרקסקו לחלק לחקלאים את כל רווחיה, בניגוד להיגיון הבסיסי שבבסיס פעילותה של חברה ולכאורה בניגוד לחוקי החברות - ולכן מדובר בטענה של נס ושפלר שיש לברר לגופה. לבסוף אומר מינץ, כי בשלב זה אכן לא ניתן לכמת את התביעה ולכן האגרה תהיה בהתאם לבקשה לצו הצהרתי; מן הסתם בעתיד יינתן ביטוי כספי לחלק ניכר מהטענות, אך לא כרגע.
השופטים יעל וילנר ועופר גרוסקופף הסכימו עם מינץ, למעט בנוגע לתקנה 94. וילנר סבורה שאין צורך לדון בה כרגע, וגרוסקופף רומז בבירור שאינו מסכים עם ניתוחו של מינץ. המדינה ומועצות הצמחים והלול חויבו בתשלום הוצאות בסך 30,000 שקל. את נס ושפלר ייצגו עוה"ד ירון אלכאוי, עופר פליישר, עומר גולדנברג ויונתן גמרניק, ואת המדינה והמועצות - עוה"ד אפי יגל, שאול פלס, אל גלפז וטומי מנור.
