"מוסד השימוש החורג, כשמו כן הוא - חורג מן השורה. אין זו דרך המלך, ואין זכות קנויה לאדם לדרוש כי שימוש מעין זה יאושר לו. משאלו פני הדברים, ברי כי כאשר מוסד תכנוני מסרב לאשר שימוש חורג, מידת ההתערבות של בית המשפט בהחלטה זו, תהא מצומצמת במיוחד, אף יותר ממידת התערבותו בהחלטות אחרות של רשויות התכנון, שגם היא כשלעצמה מוגבלת ומצומצמת". כך אומר (3.1.22) שופט בית המשפט העליון, נעם סולברג, בהתייחסו לשימושים חורגים בקרקע - לרוב שימוש מסחרי באדמה חקלאית.
סולברג מזכיר, כי הפסיקה היא שהיתר שימוש חורג יינתן "ביד קמוצה, אם במשׂורה, ולא כעניין שבשגרה. זאת מתוך הנחה כי התוכנית הסטטוטורית החלה על המקרקעין נצרפה בכור ההיתוך התכנוני, לאחר שקילת כלל השיקולים והאינטרסים התכנוניים, ובתום איזון ראוי שנערך ביניהם. בעוד שבקשה לשימוש חורג חותרת למעשה תחת האיזון התכנוני שנקבע". בשל כך גם קבע המחוקק, כי היתר שכזה יינתן לתקופה מוגבלת ולשימוש שאינו מהווה "סטייה ניכרת" מן התוכנית.
לדעת סולברג, הכלל לפיו בית המשפט אינו מתערב בנושאי תכנון מקצועיים, "מקבל משנה תוקף דווקא כאשר הסוגיה התכנונית שעל הפרק איננה מובהקת וחד-משמעית. ודוק, כאשר החלטת המוסד התכנוני המוסמך מתבקשת, הגיונית, ועולה בבירור מן הנסיבות, ממילא היה בית המשפט מגיע לתוצאה זו, גם מבלעדי אותו כלל. אם כן, דווקא כאשר קיים יותר מפתרון אפשרי אחד, ואולי אף קיימת מחלוקת בין מוסדות התכנון השונים באשר לתוצאה הראויה, דווקא אז יש להחיל את הכלל האמור, ביתר שאת וביתר עוז, ולהדגיש כי בית המשפט איננו מתכנן-על, והוא ימשוך ידיו מהתערבות שיפוטית, בסוגיות מקצועיות-תכנוניות, שאינן מתחום מומחיותו, לבד מאשר במקרים חריגים ונדירים".
לא לצפות להכשרה בדיעבד עוד מדגיש סולברג, כי על מוסדות התכנון להביא בחשבון - בעת הדיון בבקשה לאישור שימוש חורג - אם מדובר בהכשרה בדיעבד של שימוש בלתי חוקי. כמעט מובן מאליו, ואף נפסק פעמים רבות, שיש למנוע עבריינות בנייה ולפגוע ב"שכרו" של החוטא - הוא אומר. "יידע המזלזל בחוק, העושה דין לעצמו, כי אל לו להניח שעבירות הבנייה יוכשרו לבסוף בדיעבד, בבחינת 'נעשה' ואז 'נשמע'. ביום פקודה, מעשיו אלה ישקלו כולם על-ידי רשויות התכנון, ויכול שיביאו לדחיית בקשתו. כל תוצאה אחרת תביא לפגיעה בשלטון החוק, בציבור ובסביבה, תמנע את הרתעת עברייני הבנייה, ותרפה את ידיהם של גורמי האכיפה. זאת, בפרט כאשר מדובר בתופעות נפוצות, 'מכות מדינה', של בנייה לא חוקית". לצד זאת מעיר סולברג, כי אין המדובר בשיקול בלעדי וייתכן שהוא ייסוג מפני שיקולים אחרים.
סולברג דחה את ערעורם של יצחק ברינג וחברת פטרוזיליה, בעלי אולם האירועים "גני דלוינו", על סירובה של הוועדה המחוזית מרכז לאשר להם בדיעבד שימוש חורג בקרקע חקלאית במתחם ירקונים. האולם פועל מזה שנים רבות, ללא היתר בנייה, ללא רשיון עסק ותוך שימוש בלתי חוקי, על קרקע חקלאית. מדובר באולם ששטחו 1,400 מ"ר (רק ל-250 מ"ר ניתן היתר בנייה), הממשיך לפעול למרות שבעליו הורשעו ובשנת 2013 ניתן צו לסגור אותו - אשר ביצועו נדחה שוב ושוב. הוועדה המקומית פתח תקוה אישרה את הבקשה לשימוש חורג, במטרה להעניק ארכה להסדרת השימוש, אך הוועדה המחוזית הפכה את ההחלטה. בית המשפט המחוזי מרכז (השופט יעקב שינמן) דחה את עתירת האולם ובעליו נגד ההחלטה, וכאמור סולברג דחה את הערעור.
בשולי פסק דינו מעיר סולברג: "הדעת אינה נוחה מהימשכות הליכי התכנון ב'מתחם ירקונים', הנמתחים על פני שנים רבות, ומפרנסים, למרבה הצער, הליכים משפטיים רבים, שעשויים היו להתייתר. גם אם אין בכך כדי להביא לקבלת הערעור, ראוי כי הדברים יובאו לעיונם של גורמי התכנון הרלוונטיים, על-מנת שאלה יפעלו להסדרה תכנונית של המקום בהקדם, ויביאו לגאולת הקרקע מן הרִיק התכנוני שאליו היא נקלעה".
השופטת יעל וילנר הסכימה עם סולברג. השופט יצחק עמית סבר בדעת מיעוט שיש לקבל את הערעור ולהעניק אישור לשימוש חורג לחמש שנים, בנימוק שקיים אופק תכנוני להכשרת האולם. האולם ובעליו חויבו בתשלום הוצאות בסך 30,000 שקל. את המערערים ייצג עו"ד יובל גלאון, את הוועדה המחוזית ייצג עו"ד רנאד עיד, ואת הוועדה המקומית - עו"ד מיכל אגסי.
