נדחתה על הסף תביעת ענק על בנק צפון אמריקה

שופטת בית המשפט המחוזי בירושלים, ענת זינגר, דחתה על הסף תביעה בסך 53 מיליון שקל שהוגשה בעקבות קריסת בנק צפון אמריקה בשנת 1985. זינגר קבעה, כי עילות התביעה נוצרו לפני עשרות שנים ולכן התיישנו לפני שנים רבות. את התביעה הגישו ג'ק מלכא מארה"ב ואחותו ג'וי רוטנברג, יורשיו של מאיר מלכא שהיה לקוח של הבנק. הם טענו, כי המעילה והליכי הטיפול בה גרמו לאביהם ולעזבונו נזקי עתק, כאשר אבדו נכסים שהחזיק באמצעות החברה לנאמנות של הבנק: חנות ברחוב המלך ג'ורג' בירושלים, מניות בחברת בנייני המרכז ירושלים ומניות בחברת ארזי הבירה; וכן חשבון ניירות ערך בבנק עצמו. התביעה הוגשה נגד החברה לנאמנות של הבנק, כונס הנכסים הרשמי (שהיה הכונס של הבנק), עוה"ד משה בר-לב ואורי ברגמן (מנהלים מיוחדים של הבנק) ובנק ישראל. זינגר קובעת, כי מלכא המנוח היה מודע היטב לעילות התביעה ואף פעל בשנות ה-1990 מול החברה לנאמנות ומול מי שהיה אז המנהל המיוחד של הבנק, ואף התנהלו הליכים בעניינו במסגרת תיק הפירוק של הבנק. ילדיו אומנם טענו שהם עצמם התוודעו לעילות התביעה רק ב-2014 - חמש שנים לפני הגשתה - אך זינגר מדגישה שאין בכך כדי לעצור את מרוץ ההתיישנות. "הליכה בדרך זו הייתה מאפשרת במקרים רבים לעקוף את מגבלת תקופת ההתיישנות. אין אדם יכול להגיש תביעה בשם אביו שהלך לעולמו וזאת עשרות שנים לאחר מועד האירועים הרלוונטיים, כאשר אין חולק כי לא רק שאביו היה מודע למחלוקת הקיימת באותה סוגיה, אלא גם באי-כוחו וזאת באותם מועדים מוקדמים", היא אומרת. זינגר מוסיפה: "הפסיקה קבעה פעמים רבות כי די בכך שהתעורר חשד אצל תובע וזה ייחשב כקצה חוט המתחיל את מרוץ ההתיישנות. על בסיס חומר שצורף לתביעה עצמה, ומסמכים מתיק הפירוק שהוצגו - ברור כי במקרה דנן היה הרבה מעבר ל'קצה חוט'. התנהלו מגעים ישירים מול עורכי הדין שייצגו את המנוח או את עזבונו. מאותם מגעים היה ניתן לעמוד היטב על מצב הבנק, קיום הליכים לפירוקו, לרבות פתיחת תיק פירוק בבית משפט והליכים שם בעניין חברת הנאמנות. פניות באשר לניסיון לברר את היקף השקעות המנוח בבנק, או באמצעות הבנק - בחברה לנאמנות, לא סיפקו את המנוח ובאי-כוחו וממילא היה עליהם לפעול כבר באותם מועדים, בנוגע לאותן זכויות. תובע אינו יכול להמתין בחיבוק ידיים ולהגיש תביעתו רק בחלוף עשרות שנים, כאשר קיים קושי ממשי להידרש לתביעה (קושי העולה באופן ברור ממסמכים שהוגשו מטעם הנתבעים)".

חויבו בהוצאות ב-90,000 שקל

לדברי זינגר, היה מקום לסלק את התביעה גם בשל נימוקים נוספים. היא נערכה באופן לקוי ועיקרה הוא הפניה למסמכים משנות ה-1970 בלא לציין מה אירע מאז; לא ניתן לתבוע את בעלי התפקידים בלא אישורו של בית המשפט העוסק בפירוק הבנק; לא ברור מדוע היורשים תבעו רק שניים מבין ארבעת המנהלים המיוחדים, כולל ברגמן שנכנס לתפקידו רק ב-2016; ואין עילה לתבוע את כונס הנכסים הרשמי הפועל מכוח תפקידו. לבסוף יוצאת זינגר נגד האופן בו יוצגו היורשים: "לטעמי לא היה מקום ל'פתוס' בו הועלו בדיון טענות על פגיעה נטענת באדם ציוני אשר בחר להשקיע בארצנו אך פגעו בממונו ובזכויותיו. אכן המנוח (בין מטעם זה ובין מטעם אחר), בחר להשקיע חלק מנכסיו בארץ ואכן יש מקום לסברה כי המעילה בבנק פגעה בו, כשם שפגעה ברבים נוספים. ברם, לא ניתן להתעלם מנגד משלל המסמכים אשר הוצגו (ולעיל הפניתי למרכזיים שבהם בלבד) המלמדים כי נהגו עימו בהגינות, פנו אליו מבעוד מועד, הוא היה מודע למחלוקת באשר לנכסיו (לרבות באמצעות באי-כוחו ואחד מבניו לאחר מותו), אך חרף זאת, לא נעשה דבר מטעמו". היורשים חויבו בתשלום הוצאות בסך 90,000 שקל. את מלכא ורוטנברג ייצגו עוה"ד זוהר לנדה, ערן וינר, שחר רוטשילד, נועה הבדלה ונעה פופוביץ; את המנהלים המיוחדים ייצגו עוה"ד דורון דן ומיכל לדר-רוזן; ואת הכנ"ר ובנק ישראל - עו"ד שרון אבני.