שופטת בית המשפט למשפחה בפתח תקוה, הילה מלר-שלו, נאלצה להכריע במחלוקת בין הורים בנוגע לכיתוב המצבה של בתם שנפטרה בגיל שנתיים וחצי לאחר חיים מלאי סבל. ההורים מצויים מזה ארבע שנים בעימות קשה, וכך הוא הגיע עד כדי שאלה טרגית זו.
"נסיבות חייה הקצרים של הקטינה ז"ל קשות עד כדי טראגיות", מציינת (25.2.22) מלר-שלו. "היא נולדה מספר חודשים טרם מועד הלידה ואובחנה עם מוגבלות שכלית התפתחותית, לצד צרכים רפואיים מורכבים וכל אלו הכתיבו לה מראשית חייה את ההכרח שבקבלת טיפולים רפואיים ובשהייה בבתי חולים לסירוגין, עד למועד פטירתה". האם ביקשה לכתוב על המצבה הן את השם העברי והן את השם הלועזי של הילדה, בעוד האב דרש להסתפק בשם העברי.
האם טענה, כי בית המשפט כבר פסק שהילדה תיקרא בשני השמות - בהסכמת האב - ואין מקום לסטות מהחלטה זו. האב טען, כי הסכמתו הייתה בדיעבד, לאחר שהאם ביצעה מחטף והוסיפה את השם הלועזי ומתוך התחשבות במצב הרפואי הקשה של הילדה. עוד טען, כי הוא נשא ברוב הנטל בחודשי חייה האחרונים של הילדה, בעוד האם הגיעה לבקר אותה רק כמה פעמים, ואף לא טיפלה בסידורי הלוויה ורכישת המצבה.
מלר-שלו פותחת באומרה: "מותו של ילד קודם להוריו אינו כדרך הטבע; זהו אובדן שהלב והדעת מסרבים לקבל או להכיל; קל וחומר כאשר מדובר בילד מקטני קטינים.
ברם, משמובאות לפתחו של בית המשפט סוגיות כאובות מעין אלו בהן נדרש הוא להכריע, ואין מנוס מבחינתן הנורמטיבית, בהתאם לשיקולים והעקרונות שהותוו בפסיקה". היא סוקרת את הפסיקה בנוגע לכיבוד כבודו של המת, כולל כאשר מדובר בילדים, ואת הצורך באיזון בין האינטרסים של החיים לבין אלו של הנפטר.
לא משקללים את הנשיאה בנטל מלר-שלו דוחה את עמדתו הבסיסית של האב, לפיה "יש לשקלל נטל טיפול הורי בקטין במהלך חייו וליתן זכות עודפת למי מהוריו אשר נשא במרבית הנטל, במסגרת זכותו של בן משפחה לכבוד המת לאחר פטירת הקטין". היא אומרת: "בכל הכבוד, ובפרט תחת נסיבותיו של מקרה זה, ומבלי שיהא בכך כדי לשפוט אדם בצערו הכבד או להטיל ספק בטיפולו המסור של האב שהיה לנגד עיני, אין בידי לקבל את טענותיו במישור זה; בנסיבותינו, התרשמתי ממסירות שני ההורים כלפי הקטינה תחת מציאות חיים לא פשוטה, ועל כן אין מקום לפתיחת פתח ולו צר במסגרת מכלול השיקולים שמכוחו תוקנה למי מההורים זכות בעל משקל עודף, היוצרת מדרג אנכי, במסגרת שקלול זכותו של מי מהם לכבוד ילדם המת".
מלר-שלו קיבלה את עמדת האם באומרה, כי כזכור האב הסכים עוד בחייה של הילדה להוספת השם הלועזי (שם סבתה של האם) - ופסק הדין בנושא אף קבע, כי היא תשא את שמות המשפחה של שני הוריה. הילדה עצמה לא הייתה מסוגלת לבטא את רצונה, אך סביבתה השתמשה בשני השמות ולעיתים רק בשם הלועזי, "כך שכיתוב על מצבתה באופן שמאזכר את שני השמות עולה בקנה אחד עם האופן שבו הוכרה וכונתה הקטינה".
לסיום אומרת מלר-שלו: "אין לי אלא להצטער שעוצמת הקונפליקט ההורי לא רק שלא שכחה, לאחר פטירת הקטינה בטרם עת, אלא דומה שאף הועצמה; כל זאת שעה שלצדדים ילד משותף נוסף, אף הוא מקטני קטינים [בן 3.5]. תקוותי היא, כי כשיקומו הצדדים מאבלם יתגייסו ויפעלו להפחתת הקונפליקט ביניהם, כשטובתו של בנם, לרבות כאח שכול, תעמוד לנגד עיניהם".