שופט בית המשפט העליון, נעם סולברג, ביטל לחלוטין (יום א', 3.4.22) פסק דין של שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב, מיכל אגמון-גונן, תוך שהוא נוזף בה על שכללה בו פרטים עובדתיים שכלל לא הוצגו בפניה. זהו מקרה נדיר מאוד, כמעט יחיד במינו, בו בית המשפט העליון מבטל מעיקרו פסק דין קודם, שלא במסגרת פשרה בין הצדדים. מדובר בפסק דין בו פסקה אגמון-גונן, בדיוק לפני שנה, גמול של 75,000 שקל לחמישה תובעים ייצוגים בפרשת שכונת עמל (תנועת אומ"ץ, מרגלית סרבי, יגאל כהן, לאה גלעדי ועזבונה של יפה איצקוביץ) ושכר טירחה של 250,000 שקל לבאי-כוחם (עוה"ד משה קריף, גולן קאשי ומשכית רוקח-פינטו). התובעים דרשו פיצוי על תנאי החיים הקשים מהם סבלו תושבי השכונה במשך עשרות שנים. אגמון-גונן הפנתה את תשומת ליבם לקשיים שבתביעתם, הן בשל התיישנות והן משום שרבים מן התושבים עזבו את השכונה וקיבלו פיצוי, והציעה להם לעבור למסלול של "הסתלקות מתוגמלת". התובעים קיבלו את ההצעה, וכאמור אגמון-גונן פסקה להם גמול ושכר טירחה. כפי שפורסם בשעתו ב-News1, פסק הדין השתרע על פני 67 עמודים, מתוכם הוקדשו 37 להיסטוריה של בעיית גבעת עמל, מאז מכתב לדוד בן-גוריון באוקטובר 1949 ועד להגשת התביעה באפריל 2016. תיאור ההליך עצמו תפס עוד 17 עמודים, ורק 23 העמודים האחרונים טיפלו הבקשה לגמול ושכר טירחה. שישה מהם הוקדשו לדיון תיאורטי, והפסיקה עצמה תפסה רק ארבעה עמודים (ראו קישור משמאל). סולברג קיבל את ערעורן של המדינה ועיריית תל אביב בהזכירו, כי ככלל - אין לאשר הסתלקות מתוגלמת, אלא במקרים בהם הייתה לכאורה עילת תביעה והבקשה לייצוגית הועילה לחברי הקבוצה. במקרה זה, קובע סולברג, לא הייתה עילה: אפילו אם המדינה גרמה עוול לתושבים, קיימים הבדלים ניכרים במצבם המשפטי ולא קיימת ההומוגניות הנדרשת לצורך ניהול תביעה ייצוגית. יתרה מזאת: עילות התביעה אינן מנויות בין אלו שהחוק מאפשר להגיש בעטיין בקשה לתביעה ייצוגית. ואילו הטענות כלפי העירייה כלל לא נדונו בפסק הדין. סולברג ממשיך ואומר כי התביעה לא הביאה תועלת לחברי הקבוצה. הוא דוחה ברמה העובדתית את הנמקותיה של אגמון-גונן: "גם אם 'שיח ציבורי מעמיק' והעלאת הסוגיה ל'סדר היום הציבורי' יכולים להחשב כתועלת 'קונקרטית ורלוונטית' - ואיננו קובעים מסמרות בעניין זה - הרי שלא הוצגו לפנינו תימוכין, ולו מינימליים, שיש בהם כדי לתמוך בקביעה כי בקשת האישור הביאה לתועלת האמורה. האינדיקציה היחידה שצוינה בפסק הדין לקיומה של תועלת מעין זו, הייתה 'הגשת הצעת חוק נוספת', בעניין הפיצויים לתושבי גבעת עמל. דא עקא, כפי שעולה מהקשר הדברים, מדובר בהצעת חוק נוספת, המלמדת כי דיון ציבורי ער התקיים גם קודם להגשת הבקשה לאישור, והוא אשר תרם להעלאת הצעת חוק". אפילו אם הייתה תועלת שכזאת, קיים פער אדיר בינה לבין התביעה לפיצוי במאות מיליוני שקלים, פער שאף הוא שולל גמול ושכר טירחה. עוד אומר סולברג, כי גישתה הרוחבית של אגמון-גונן היא שגויה: "קיומו של סיפור רקע כללי, חרף חשיבותו הרבה, אין בכוחו להפחית מחובתו של תובע לבסס עילת תביעה קונקרטית, המקימה זכאות לסעד ספציפי. בית המשפט אינו בן-חורין לפסוק מתוך הכרה כללית ועמומה ב'עוול חברתי היסטורי'. על-מנת להושיט סעד, על בית המשפט להשתכנע כי התובע הראה כי באמתחתו עילה משפטית לכאורית, מוגדרת וברורה. על בית המשפט להישמר מפני מתן סעד הנגזר ישירות מסיפור מסגרת כללי ורחב, ברמת הפשטה גבוהה, שלא ניתן לברור ממנו עילה מוגדרת וברורה. "אנו סבורים, כי עידוד הגשת תביעות בלתי-מבוססות, כלליות ופלואידיות, הנשענות על טענות ל'עוול היסטורי' - כפי שהלכה למעשה קבע בית המשפט המחוזי - עלול להביא לשימוש לא הולם בהליך השיפוטי בכלל, ובכלי התובענה הייצוגית בפרט. מכאן, שככלל, אין לפסוק גמול ושכר טירחה במקרה של הסתלקות התובע הייצוגי מתובענות מעין אלה".