הפקודה המשטרתית בנוגע לשימוש בנשק חם רחבה מדי ועל המשטרה לשקול לתקן אותה. כך אומרים (יום ב', 18.4.22) נשיאת בית המשפט העליון, אסתר חיות, והשופט נעם סולברג. סולברג מצטט את דברי מחלקת עררים בפרקליטות המדינה: "בחינת הפקודה העלתה כי מרווח הפעולה של השוטר, אותו היא מאפשרת, רחב מדי גם בעת ביצוע ירי במקרים שעל פניו אינם מצדיקים זאת. הפקודה חסרת הגדרות בדבר אופן ביצוע הירי וחסרים בה הגבלות נדרשות אשר יש בכוחן להביא לצמצום הפגיעה בנפש. לנוכח האמור סברנו כי יש להמליץ בפני הגורמים הרלוונטיים במשטרה... לשקול לתקן את הפקודה". והוא מוסיף: "המשיבים יתנו דעתם על כך" - היועצת המשפטית לממשלה, גלי מיארה, ופרקליט המדינה, עמית איסמן. חיות מסכימה עם סולברג ומוסיפה: "על המשיבים ליתן דעתם להודעת מחלקת עררים בפרקליטות המדינה למחלקה לחקירות שוטרים מיום 21.4.2021 בדבר 'מרווח הפעולה' הרחב מדי שמתירה בהקשר זה הפקודה המשטרתית בידי השוטרים". השופט יצחק עמית הסכים עם פסק דינו של סולברג, בלא להתייחס במישרין לפקודה זו. הדברים נאמרו בהחלטת בג"ץ לדחות את עתירת הוריו של פארס אבו-נאב, נגד ההחלטה שלא להעמיד לדין את השוטר שירה בו למוות בנובמבר 2019 בעת פעילות נגד גנבי רכב באזור גוש-עציון. אב-נאב נהג בפראות במכונית שנחשדה כגנובה, סיכן את חייהם של נהגים אחרים ושל השוטרים, ברח ממנה ברגל, לא נענה לקריאות לעצור וגם לא ליריות באוויר. השוטר ירה לעבר רגליו, אך בתנאי השטח והחושך פגע בפלג גופו העליון של אבו-נאב והוא נהרג. מח"ש סגרה את התיק מחוסר ראיות, והמשנה לפרקליט המדינה, נורית ליטמן, גיבתה אותה לאור הממצאים וקבעה: "בחינת הפקודה המשטרתית '06.02.14 - השימוש בכלי ירייה' למול נסיבות האירוע והתנהלותו של הנילון, הובילה למסקנה כי קיים קושי לקבוע - על-פי אמות המידה של המשפט הפלילי - כי הירי בוצע בניגוד להוראותיה". מחלקת עררים המליצה על צעדים פיקודיים נגד השוטר משום שהירי היה בלתי מקצועי. כאמור, היא גם ציינה "ש'מרווח הפעולה' שמותירה הפקודה בידי שוטרים, רחב יתר על המידה, והוא עלול להכיל גם מצבים שבהם, על פני הדברים, אין הצדקה לביצוע ירי", בלשונו של סולברג, ולכן המליצה לשקול לתקן אותה. בדחותו את העתירה מזכיר סולברג את מתחם שיקול הדעת הרחב של רשויות התביעה ואת ההתערבות המצומצמת של בית המשפט בהחלטותיהם. "לא מצאתי כי החלטת מח"ש לסגור את תיק החקירה נגד השוטר חרגה מאמות מידה אלו. ההחלטה התקבלה לאחר ביצוע פעולות חקירה רבות, ולא כלאחר יד. בתום פעולות ממצות אלו, ולאחר בחינת הראיות שהצטברו, סברו גורמי התביעה כי אין די באלה כדי להביא להעמדת השוטר לדין פלילי. וכאמור - במקרים כגון דא, מידת ההתערבות השיפוטית היא מצומצמת עד מאוד. "לכך אוסיף, כי בעניין שלפנינו, מידת ההתערבות השיפוטית מצומצמת אף יותר, שכן ההחלטה של רשויות התביעה נבחנה פעם ופעמיםִ, הן על-ידי מח"ש, הן על-ידי המשנה לפרקליט המדינה, תוך מתן התייחסות מנומקת לנסיבותיו הספציפיות של האירוע הטרגי, ושלילת אפשרות סבירה להרשעת השוטר המעורב בו". יישום אמות המידה הקבוע בפקודה המשטרתית, מוסיף סולברג, מוביל שהיא חלה במקרה זה ושהשוטר פעל על פיה. הפקודה קובעת שירי באש חיה יהיה רק מוצא אחרון, ובנושא זה מזכיר סולברג את הפסיקה הקיימת: "כאשר מדובר בהפעלת 'נוהל מעצר חשוד' במהלך פעילות מבצעית, המאופיינת בתנאֵי לחץ ומחייבת קבלת החלטות מהירות, יש להותיר למבצע הירי 'מרווח טעות' מסוים. במקרים מעין אלה, אין לצד השוטר היורה 'יועץ משפטי' צמוד, שיוכל לעמוד על האסור והמותר, ולכן אין מקום לבחון את התנהגותו ב'תנאי מעבדה'". בהחלט ייתכן שמנקודת מבטו של השוטר, הירי היה מוצדק - ואין לבדוק את התנהלותו ב"חוכמה שבדיעבד". סולברג מסכם: "ההחלטה על סגירת תיק חקירה פלילי, ויתר ענייני העמדה לדין פלילי, גם במקרים גבוליים, היא החלטה הנטועה עמוק בדל"ת אמותיהם של רשויות התביעה; לא של בית המשפט. התערבותנו, אם בכלל, תישמר למקרים ה'זועקים' עיוות דין. המקרה שלפנינו, לטעמי - איננו כזה". את העותרים ייצגו עוה"ד דוד קירשנבוים ויוסף זילברברג, ואת המדינה - עו"ד מיטל בוכמן-שינדל.