רו"ח רונן אילני נהג בחוסר תום לב ברו"ח אורן כהן ובמשרד שירותי החשבונאות והייעוץ הנושא את שמו - קובעת (13.6.22) שופטת בית הדין האיזורי לעבודה בירושלים, שרה שדיאור. היא דחתה לחלוטין את תביעתו של אילני נגד כהן, תוך שמפסק הדין עולה לכאורה שהוא ביצע עבירות כלפי רשויות המס והביטוח הלאומי. אילני וכהן היו חברים ותיקים, ואופי היחסים העסקיים ביניהם עמד בליבת המחלוקת המשפטית. אילני טען שהיו ביניהם יחסי עובד-מעסיק בשנים 2018-2014 ובעקבות זאת תבע למעלה מ-400,000 שקל, בעוד כהן טען שמדובר היה בשיתוף פעולה במתכונת של ריטיינר חודשי. שדיאור דחתה את כל טענותיו העובדתיות של אילני ומתחה ביקורת על חוסר מהימנותו והתנהלותו הדיונית: "טענות התובע בכתב התביעה היו בבחינת 'זעקת הקוזאק הנגזל' ולאחר שהגשת כלל הראיות, לרבות תמלילים מלאים ולא חלקיים כפי שהגיש, עולה באופן גלוי וברור מהדברים שהונחו לפנינו לרבות מראיות התובע עצמו, שאין ה'כצעקתה' כלל... התובע בתחילת ההליך המשפטי ובכתב התביעה הסתיר פרטים מהותיים בנוגע ליחסים ששררו בינו לבין הנתבע. כך תחילה לא פירט אודות יחסי החברות בינו לבין הנתבע; לא גילה את הסיבה האמיתית לעזיבת המעסיק הקודם מיוזמתו שלו, הסתיר את מטרת ההתקשרות העסקית מול הנתבע". מכוח הכשרתו ועבודתו, מוסיפה שדיאור, אילני "היה מודע יותר מהאדם הסביר לזכויות ולחובות של 'עובד' במערכת היחסים בינו לבין מעסיקו, כמו גם לחובות החוקיות שלו כלפי רשויות המס בישראל". אילני הודה למעשה, "כי במקביל לקבלת תמורה כספית בגין שירותיו לנתבעת, בחלק מהתקופה ביקש שתיעשה ללא דיווח לרשויות מס וללא תלוש משכורת או חשבונית, ולא הסתפק בכך אלא דאג לקבל תשלום דמי אבטלה מהביטוח הלאומי", מוסיפה שדיאור. היא מצטטת את עדותו של אילני, לפיה למרות שלטענתו עבד 240 שעות בחודש - הוא יצא מן המשרד לפחות פעם בשבוע לשעה וחצי כדי לחתום כמובטל בביטוח הלאומי. זאת, למרות שהכנסתו ממשרד כהן הייתה 11,000 שקל בחודש. שדיאור מציינת, כי אילני הודה שבמקביל לעבודתו אצל כהן- עבד בקליניקה של הקריה האקדמית אונו והכנסתו ממנה הייתה 31%-44% מכלל הכנסותיו. לאילני היו הכנסות נוספות, ומקורן נותר בסימן שאלה - מוסיפה שדיאור. בניגוד לטענתו, השירותים שהעניק לכהן לא היו בתחום ראיית החשבון; והשעות בפועל שעבד עבור המשרד היו כמחצית מכלל אלו להן טען. בליבת התביעה מצאה שדיאור, על-פי המבחנים שנקבעו בפסיקה, כי לא היו יחסי עובד-מעסיק בין אילני לכהן ומשרדו: עיסוקיו האחרים היו נרחבים, הוא ניהל את זמנו ועבודתו ללא פיקוחו של כהן, הוא התנהג מדי פעם כאילו המשרד שייך לו, התשלומים שקיבל לא היו זהים אלא משקפים ריטיינר משתנה ולאף בזמן אמת לא דרש זכויות סוציאליות. נציגי הציבור רמי אלקנה ולאה בר-אילן הסכימו עם שדיאור. אילני חויב בהוצאות בסך 15,000 שקל.