שופט בית המשפט העליון, יצחק עמית, חייב בהוצאות בסכום חריג של 35,000 שקל כאשר החליט לדחות על הסף ערעור, אף בלא צורך בתגובת המשיב. עמית עמד בראש הוועדה ליישום תקנות סדר הדין האזרחי החדשות, אשר בין היתר קובעות את החובה להטיל הוצאות ריאליות. פרידה ורקשטל ערערה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופטת אסתר נחליאלי-חיאט), אשר דחה מחמת התיישנות ומעשה בית דין את תביעתה נגד בנק לאומי. מקורו של ההליך בתביעה שהגיש הבנק ב-2001 נגד ורקשטל ובנה, גד ורקשטל (המעורב בשורה ארוכה של הליכים שונים)- והללו הגיבו בתביעה שכנגד. אחרי גלגולים רבים התקבלה בעיקרה תביעתו של הבנק ונדחתה התביעה שכנגד; בית המשפט העליון דחה על הסף את ערעורם של ורקשטל. בעיצומו של ההליך הקודם הגישה ורקשטל תביעה נוספת נגד לאומי, בטענה שגילתה מסמכים המלמדים שבשנים 1999-1998 רוקן הבנק את חשבונה והעביר חלק ניכר מכספיה ומניותיה לחשבונו של בנה. הבנק טען, כי כל הפעולות בוצעו בהוראתו של גד - שהיה מורשה חתימה בחשבונה של פרידה - ואף שלח לו הודעת צד ג'. נחליאלי-חיאט קיבלה את בקשת הבנק לסלק על הסף את התביעה בשל השתק עילה והתיישנות: היה עליה לבקש לתקן את התביעה הקודמת, אך כעת לא ניתן לדון בנפרד בטענות החדשות; התביעה התיישנה שנים רבות לפני הגשתה ב-2016. לאחר קיום ישיבת קדם-ערעור, החליט עמית (29.6.22) לדחות את הערעור בלא צורך בתשובה בכתב, בקובעו שדי באחת משתי העילות שציינה נחליאלי-חיאט כדי לדחות על הסף את התביעה. היא אכן התיישנה שנים רבות לפני הגשתה; בהליך הקודם נקבע, כי גד היה מעורב עמוקות בנעשה בחשבונה של אמו ואת פעולותיו כמיופה כוח יש לייחס לה ולכן נוצר השתק פלוגתא. מעבר לכך, קיים גם מעשה בית דין: ההליך המאוחר שנקטה פרידה דומה מאוד למוקדם והם מבוססים על מסכת עובדתית אחת. על קביעת ההוצאות אומר עמית: "לנוכח גילה המתקדם של המערערת, בית משפט קמא התרשם כי גד הוא הגורם המניע לנקיטת ההליך על-ידי המערערת. בהינתן שהמערערת וגד נכשלו בכל ההליכים שניהלו כנגד הבנק, ובהינתן שבישיבת קדם הערעור הומלץ למערערת לחזור בה מערעורה" - הוא פוסק כאמור 35,000 שקל. מנימוקיו עולה, כי אלמלא נסיבות מקלות אלו, הסכום היה גבוה עוד יותר. השופטים נעם סולברג וגילה כנפי-שטייניץ הסכימו עם עמית. את פרידה ייצג עו"ד דניאל מקליס, את הבנק ייצגו עוה"ד אילן שמעוני וצחי גולדנברג, ואת גד - עו"ד אייל כהן.