סכנה חיצונית משחרורו המוקדם של אסיר אינה עילה להימנע משחרור שכזה - קובעת לראשונה (יום ה', 14.7.22) שופטת בית המשפט העליון, יעל וילנר. לדבריה, על המשטרה להיערך כדי למנוע סכנה זו, והימנעות משחרור מוקדם - כאשר אין עילה אחרת - אינה הדרך להתמודד עימה. האסיר בו מדובר נדון בשנת 2009 ל-18 שנות מאסר בשל הריגה, חבלה בכוונה מחמירה, עבירות נשק וקשירת קשר לביצוע פשע. הוא הודה שנטל חלק בהריגתו של בן משפחת סווידאן, במסגרת סכסוך דמים ארוך בין שתי משפחות בכפר ערב אל-עראמשה (כפר בדואי על גבול לבנון). ועדת השחרורים קיבלה ב-2019 ושוב ב-2020 את בקשתו של האיש לשחרור מוקדם, אך בשני המקרים קיבל בית המשפט המחוזי בנצרת את ערעור המדינה וביטל את השחרור, לאור חומר מודיעיני חסוי ולפיו השחרור יסלים את הסכסוך בין המשפחות ובכך יסכן את שלום הציבור. הדיון בעליון התמקד בסעיף 10 לחוק שחרור על תנאי, ולפיו ועדת השחרורים רשאית להביא בחשבון "במקרים בעלי חומרה ובנסיבות מיוחדות" את האפשרות שהשחרור המוקדם "יפגע במידה חמורה באמון הציבור במערכת המשפט, אכיפת החוק ובהרתעת הרבים" או שהוא יגרום לכך שהעונש בפועל יהיה קל מדי ביחס לחומרת העבירה. בעוד השיקולים העיקריים נוגעים לאסיר עצמו - בעיקר התנהגותו בכלא, שיקומו והסיכון הנובע ממנו - כאן מדובר בשיקולים חיצוניים לאסיר, מציינת וילנר.

החוק מדבר על סיכון מהאסיר עצמו

וילנר מדגישה, כי כאשר מדבר החוק (בסעיף 9) על "הסיכון הצפוי משחרורו של אסיר", הכוונה היא לסיכון הנובע מן האסיר עצמו - ולא מגורמים אחרים העלולים לסכן את שלום הציבור אם האסיר ישוחרר. חשוב מכך: ועדת השחרורים פועלת כחלק מההליך הפלילי, וככזאת שיקוליה הם מתחום הענישה ואסור לה להביא בחשבון שיקולים זרים. וילנר מוסיפה: "המשפט הפלילי אינו מכיר בהצדקה תועלתית לענישה שעיקרה, הלכה למעשה, ריצוי גורמים שאילולא יושבע רצונם יסכנו את הציבור. אכן, התחשבות בשיקול החיצוני בגדרי ההליך הפלילי משמעותה, דה-פקטו, הפרטה - גם אם חלקית - של סמכות הענישה, והפקדתה בידי גורמים שבשל החשש כי יסכנו את הציבור יקבעו, הלכה למעשה, את משך תקופת המאסר שיישא אסיר בפועל. "כשם שלא מתקבל על הדעת כי בית משפט הגוזר דינו של נאשם יתחשב באפשרות כי מאן דהוא יסכן את הציבור אם לא יהיה שבע רצון מהעונש שייגזר על הנאשם, כך אין להלום כי השיקול החיצוני ישמש את ועדת השחרורים. התחשבות בשיקול החיצוני בגדרי ההליך הפלילי סותרת מושכלות יסוד של המשפט הפלילי, שלפיהם משך תקופת המאסר נקבע אך ורק על-ידי רשויות המדינה המוסמכות לכך, ויש בכך כדי לחתור תחת עיקרון שלטון החוק, לעודד הפרות חוק ולהוביל לזלזול בדין הפלילי ובמערכת המשפט". וילנר דוחה את עמדת המדינה, אשר ביקשה להסתמך על פסק דין של הנשיאה אסתר חיות ולפיו על ועדת השחרורים להביא בחשבון סכנה לנזק נפשי העלול להיגרם לקורבן העבירה או לבני משפחתו מעצם השחרור. סכנה כזאת נובעת מן האסיר עצמו, ולכן ברור שניתן להביא אותה בחשבון; היא איננה סכנה חיצונית, כמו במקרה הנוכחי. לבסוף הזכירה וילנר, כי ועדת השחרורים אסרה על האיש להיכנס לערב אל-עראמשה או ליצור קשר עם משפחת הקורבן. השופט נעם סולברג הציע, כי קצין משטרה בכיר ינסה לקדם שביתת נשק ואולי אפילו סולחה בין שתי החמולות, ויסביר שהשחרור המוקדם הוא הליך שגרתי שאיננו מהווה חנינה ומחיקת ההרשעה. השופטת ענת ברון הוסיפה, כי "סיכון כזה ככל שקיים, חזקה על המשטרה שעינה תהיה פקוחה, שתעמוד על המשמר ושתבצע את מלאכתה נאמנה באמצעות 'ארגז הכלים' שבידיה". את האסיר ייצגו עוה"ד ציון אמיר וענבר רוזנבאום, ואת המדינה - עוה"ד תהילה רוט ונועה רוזנברג.