שופטת בית המשפט העליון, ענת ברון, דחתה (יום ג', 26.7.22) את הערעורים על אישור הסכם פשרה בתביעות הייצוגיות שהוגשו מאז 2001 נגד קבוצת קלאב הוטל ומלונותיה בטבריה ובאילת בנוגע לדמי האחזקה שגבתה מבעלי היחידות בשני המלונות. מדובר בשורה של תביעות, שבמרכזן עמדה הטענה לפיה קלאב הוטל גבתה דמי אחזקה מופרזים מרבבות בעלי היחידות (שכל אחד יכול להשתמש שבוע בשנה ביחידה שבבעלותו, בשיטת time sharing). בתביעות נטען, בעיקר, כי החברה העמיסה על הבעלים הוצאות גבוהות מדי וחילקה אותן בין מספר נמוך מדי של בעלים. ההליכים נמשכו שנים ארוכות, עם הליכי גישור שלא עלו יפה, הסכמי פשרה שלא אושרו ומאבקים בין בעלי היחידות לבין עצמם. בתחילת 2020 אישר בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופט רחמים כהן) את ההסכם בין קלאב הוטל לבין חמישה תובעים, לאחר שהוכנסו בו שינויים על-פי המלצת הבודק, רו"ח אהוד רצאבי, ועל-פי הערותיו של כהן עצמו. במרכזו עמדה העובדה, כי בפועל גבתה קלאב הוטל דמי אחזקה נמוכים מדי מחלק מבעלי היחידות - אך היא הביעה נכונות לוותר עליהם. נקבע, כי 20,083 בעלי יחידות יקבלו 169 שקל כל אחד (ובסך-הכל 3.4 מיליון שקל), האחרים לא יקבלו דבר וקלאב הוטל תמחל על חובות בסך 228 מיליון שקל. לבית המשפט העליון הוגשו מספר ערעורים, בידי כמה מחברי הקבוצה שהתנגדו להסכם גם במחוזי ובידי המועצה לצרכנות והיועץ המשפטי לממשלה. האחרונים טענו, כי ההסכם כולל פרשנות שגויה לנוסחת דמי האחזקה ובכך פוגע בחברי הקבוצה; לא הוכח סכום חובות העבר של הבעלים לקלאב הוטל; שיטת החישוב של ההוצאות היא בלתי הגיונית; ההסכם ארוך ובלתי מובן, ועוד. בדחותה את כל הערעורים אומרת ברון, כי התמשכות ההליכים היא שיקול רב משקל: "במהלך כל השנים הללו מתנהל מאבק בין שחקנים שונים מקרב חברי הקבוצה על ייצוגה, כשכל אחד מהשחקנים בזירה מוּנָע מאינטרסים ומכוון להשגת מטרות שונות. גם אם מטרתו של כל אחד מ'הטוענים לכתר' היא להשיא את טובת הקבוצה, מאבקי הכוח והתמשכות ההליכים הנלווית להם משיגים בסופו של דבר מטרה הפוכה. כל ניסיון שנעשה ליישב את המחלוקות סוכל על-ידי שטף של התנגדויות. "יש להדגיש כי ההתמשכות החריגה של ההליכים יוצרת חוסר ודאות בנוגע לשיעורם של דמי האחזקה הסופיים בגין תקופת העבר - באופן שפוגע ביכולתם של חברי הקבוצה לקבל החלטה מושכלת בנוגע להמשך ההתקשרות בהסכם הנופש, כמו גם בוודאות העסקית והאינטרסים הכלכליים של קלאב הוטל. משאבים עצומים של זמן וכסף הושקעו על-ידי הצדדים בניהול התדיינויות שונות, הן בבית המשפט המחוזי הן בערכאת הערעור".

ביקורת על המועצה לצרכנות

עצם סיום הסכסוך טומן בחובו ערך רב לחברי הקבוצה, ממשיכה ברון. מתווה הפשרה מאזן בצורה נכונה את הסיכונים והסיכויים שבהמשך ניהול ההליך, והבדיקה של רצאבי הייתה מקצועית ויסודית בצורה יוצאת דופן. כהן ניהל פיקוח ובקרה הדוקים על ההסדר, בחן אותו לעומקו ואין סיבה להתערב בפסיקתו. ברון מוסיפה ודוחה את ההתנגדויות לפרטיהן, ובין היתר מציינת, כי המשך ניהול ההליך אף עלול לגרום לחברי הקבוצה נזק של מיליוני שקלים; וכי העובדה שהסוגיות כה מורכבות, מחזקת אף היא את הצורך בהסדר מוסכם. ההסדר גם מאפשר לבעלי היחידות לצאת לדרך חדשה ונקייה מחובות עבר לקלאב הוטל. ברון גם מותחת ביקורת על המועצה לצרכנות: היא הגישה את תביעתה רק לאחר שהוגש הסדר הפשרה בתביעה הקיימת. "הרושם הוא שתובענת המועצה הוגשה במידה רבה במטרה 'לקבוע עובדות בשטח' באופן שיסכל את ביצועו של הסדר הפשרה... המועצה מיאנה ועודנה ממאנת להשלים עם העובדה שהמשיבים הם שנבחרו לייצג את חברי הקבוצה בהליכים שעניינם בנוסחת דמי האחזקה". לבסוף דוחה ברון את הערעור על הביקורת שמתח כהן על עו"ד שחר ולר, שייצג רבים מן המתנגדים, בציינו שהדבר מעורר קשיים לנוכח העובדה שלאורך הדרך התחייב שלא להיות קשור בצורה כלשהו להליכים נוספים בנושא. המערערים חויבו בתשלום הוצאות בסך 30,000 שקל. המשנה לנשיאה בדימוס ניל הנדל והשופט נעם סולברג הסכימו עם ברון. את המועצה ייצגו עוה"ד מנחם אברמוביץ' ועופר לוי, ואת היועץ המשפטי - עו"ד יעל מימון. את התובעים ייצגו עוה"ד דורון לוי, יאיר אברהם, חננאל טבול ואייל גולדנברג; ואת קלאב הוטל - עוה"ד אלקס הרטמן, חגי דורון, אוריאל פרינץ, טל וקס ונועם זמיר.