"מעתה ואילך, יידע כל פולש פוטנציאלי, כי לא ניתן לפלוש בזדון למקרקעי הזולת, מבלי שיוצמד למעשיו 'תג מחיר' הולם". כך אומר (יום ד', 3.8.22) שופט בית המשפט העליון, נעם סולברג, בפסק דין ראשון מסוגו, בו חייב בית המשפט העליון את חברת הבנייה משה"ב לשלם פיצוי על פלישה לקרקע פרטית - למרות שלא הורה לה לסלק את ידה מן השטח אליו פלשה. סולברג מותח ביקורת חריפה במיוחד על משה"ב, מחברות הבנייה הגדולות בישראל, ואומר שהתנהגותה הייתה פורעת חוק ובריונית. סולברג אומר: "העובדה כי חברה קבלנית גדולה כמשה"ב, מרשה לעצמה לרמוס את הוראות הדין ברגל גסה, מתוך מודעות מלאה, מלמדת כי ההרתעה מפני פלישה למקרקעי הזולת, תוך פגיעה בזכויותיו הקנייניות - מצויה בשפל. דומה כי פולשים מניחים, שגם ביום פקודה, בתי המשפט יימנעו מלמצות עימם את הדין". פסקי הדין הקודמים בנושא הנדון - בבית משפט השלום ובבית המשפט המחוזי בתל אביב - מלמדים שיש בסיס לתחושה זו של פולשים. מעתה ואילך, מבהיר סולברג, ייפסק פיצוי; וההימנעות מסילוק יד תהיה יוצאת הדופן ולא דרך המלך. בשנת 2013 החלה משה"ב בפרויקט פינוי-בינוי ברחוב הבנים ברמת גן. במסגרת העבודות פלשה משה"ב לבניין סמוך, ברחוב אפשטיין בבני ברק, והחדירה אל מתחת לפני הקרקע "עוגנים זמניים" לתמיכה בבניין החדש. סולברג מציין, כי עוגנים אלו נותרים בפועל בקרקע עד שהם מתפוררים לאחר כ-50 שנה. הם תופסים 380 מ"ר בעומק של 18 מטר, ומשה"ב הודתה שהדבר נעשה במודע ומבלי כל ניסיון לבקש את רשות דיירי הבניין. אין גם מחלוקת על כך, שהדרך היחידה לסלק את העוגנים היא להרוס את הבניין, לשלוף אותם ולבנותו מחדש - עלות של 6.5 מיליון שקל, להערכת משה"ב. ארבעה מבין 12 דיירי הבניין תבעו להורות למשה"ב לסלק את העוגנים או לפצות אותם על השימוש הבלתי-חוקי בקרקע. בית משפט השלום דחה את החלק הראשון של התביעה, ואילו בגין החלק השני פסק לדיירים פיצוי של "שווי אי-סילוק יד" בסך 74,000 שקל. בית המשפט המחוזי הקטין את הפיצוי ל-13,000 שקל. סולברג קיבל את בקשת הדיירים לערער על פסק הדין וקיבל את הערעור בצורה חלקית, תוך שהוא מעמיד את הפיצוי על 86,000 שקל ומחייב את משה"ב בהוצאות בסך 100,000 שקל. סולברג אימץ את הכרעת השלום והמחוזי, לפיה במקרה זה אין מקום להורות על סילוק ידה של משה"ב, ולו רק משום שהתובעים לא צירפו להליך את שמונת הדיירים האחרים. את רוב פסק הדין הוא מייחד לפיצוי על אי-סילוק היד, אשר נקבע בפסיקתו של בית המשפט העליון מאז 1999 - אך זו הפעם הראשונה בה העליון נדרש לשאלה כיצד לחשב פיצוי זה; הדיירים תבעו 3.25 מיליון שקל - מחצית מעלות הפינוי. עוד אומר סולברג, כי אין צורך לתבוע במפורש פיצוי שכזה בתביעות לסילוק יד, שכן בית המשפט רשאי להעניק אותו בכל מקרה בו הוא נמנע מלהורות על סילוק יד. סולברג מבסס את הכרעתו על התיאוריה של הכלכלן רולנד קוז משנת 1960, לפיה "בהעדר עלויות עסקה, תושג התוצאה היעילה כלכלית, ללא תלות בחלוקת הזכאויות ההתחלתית". דהיינו: הסכום ייקבע בהתאם לכוח המיקוח של הצדדים, ולאו-דווקא על-פי חישובים מדויקים. לדברי סולברג, במקרים של אי-סילוק יד - ייתכנו תוצאות בטווח רחב, אם כי נקודת המוצא היא שמדובר בפולש ועליו לשלם את מחיר התנהגותו. "בפגיעה בזכות קניינית עסקינן, והנטל שעל הפולש לשאת בו, כדי למנוע את סילוק ידו - גדול, עצום ורב", הוא מדגיש.

בניגוד לחוק, השכל הישר והמוסר הטבעי

הדברים נכונים עוד יותר כאשר מדובר - כמו במקרה הנדון - בפלישה אשר בוצעה "בכוונת מכוון ובחוסר תום לב מופגן". משה"ב היא חברה ותיקה וגדולה, המצוידת במיטב המהנדסים והמשפטנים. "חזקה על משה"ב כי ידעה היטב, שפלישתה למקרקעי הדיירים נעשתה שלא כדין. הפכתי והפכתי בטענות משה"ב בהליכים השונים, ולא מצאתי ולוּ קצה קצהו של הסבר להתנהלותה פורעת החוק". היא ניסתה לטעון שקיבלה היתר בנייה לעוגנים - אך סולברג מזכיר שאישור תוכנית בנייה אינו מתיר פגיעה קניינית בצדדים שלישיים. החוק, השכל הישר והמוסר הטבעי חייבו שהיא תפנה לדיירים - אך החברה לא עשתה זאת. היא פעלה בצורה חד-צדדית, בריונית ובמטרה לקבוע עובדות בשטח, ותוך מודעות לכך שלא ניתן יהיה להשיב לאחור את הגלגל. "משה"ב פלשה למקרקעי הדיירים, אך ורק משום שהניחה, כי בהמשך תוכל לעמוד לפנינו, כש'דמעות תנין' בעיניה, ולטעון בלהט כי מתן סעד של סילוק יד, או למצער סעד של 'שווי אי-סילוק יד', איננו צודק בנסיבות. זאת, תוך הסתמכות על שיקול הדעת המסור בידי בית המשפט. במצב דברים שכזה, אין מקום לשיתוף פעולה עם 'נשף המסכות', החותר תחת הבסיס הרעיוני המאפשר לבית המשפט להפעיל שיקול דעת [ולהימנע מסילוק יד], לגבי אותם מקרים חריגים שבחריגים. כאמור, עניינה של משה"ב רחוק ממקרים שכאלו, כרחוק מזרח ממערב", קובע סולברג. למרות כל אלו, גם סולברג מגיע למסקנה שזהו מקרה חריג שבחריגים, בו יש להסתפק בפיצוי כספי ולא להורות על סילוק יד. זאת, משום שמשה"ב שוב אינה זקוקה לעוגנים וכל מה שמטריד אותה הוא העלות האפשרית של סילוק היד (כאמור, 6.5 מיליון שקל). התוצאה תהיה הגנה חזקה מפני פלישות שמחירן גבוה והגנה חלשה מפני פלישות שמחירן נמוך - ולכן במקרים חריגים אין תכלית הרתעתית. גם איזון האינטרסים אינו תומך בסילוק היד, שכן לבעלים אין נזק ממשי מקיומם של העוגנים. לכן, יש לפסוק לדיירים פיצוי כספי. השופט חאלד כבוב הסכים עם סולברג. השופטת רות רונן סברה, כי יש להעמיד את הפיצוי על 19,000 שקל. את הדיירים ייצג עו"ד אבי עמבר (אשר ספג ביקורת מסולברג על אופן ניסוח הטענות), ואת משה"ב - עוה"ד מרדכי רז ועדיאל דהן.