שופט בית המשפט העליון, יצחק עמית, הכפיל פי 2.2 את עונשו של אדם שהורשע בהצתה - החמרה ניכרת בהרבה מן הנהוג בערכאות הערעור. לדברי עמית (17.8.22), "הגיעה העת להעלות באופן משמעותי את רף הענישה בעבירות הצתה, כאשר העונש הוא המסר אל מול המסר העברייני האלים שבמעשה ההצתה". הנאשם, ששמו נאסר לפרסום, הצית עם שני אחרים את אולם התצוגה של חברת הרכב ליס קאר בנוף הגליל וגרם נזק של מיליון שקל. הוא הורשע בהצתה (עבירה שהעונש המירבי עליה הוא 15 שנות מאסר) ובהתפרצות, כמו גם בשיבוש מהלכי משפט משום שנטל מחדר החקירות את הטלפון הנייד שלו (תוך ניצול יציאת החוקר מהחדר). בית המשפט המחוזי בנצרת (השופט גדי צפריר) קבע מתחם ענישה של 34-18 חודשים על עבירות ההצתה וההתפרצות, וגזר עליו 27 חודשי מאסר. עמית דחה את ערעורו של האיש על הרשעתו, קיבל את ערעור המדינה על קולת העונש וגזר חמש שנות מאסר. עמית אומר: "מעשה ההצתה יוצר מצב ומקים סיכון שלאדם אין שליטה עליו - אש. רבות נכתב על המסוכנות שטמונה בעבירת ההצתה. האש היא אכזרית. היא חמקמקה. היא עוצמתית. הסכנה הטמונה בה היא רבה, ותוצאותיה אין לשער. האש יכולה להתפשט תוך שניות ודקות. היא יכולה לגרום לנזק אדיר לרכוש. היא יכולה לגרום למוות. האש לא מבדילה בין אדם אחד לאחר, או בין מי שמעורב בסכסוך כלשהו - 'היעד' של מבצע העבירה - לבין צד שלישי חסר מזל אשר היה במקום הלא נכון בזמן הלא נכון. "לא בכדי הביטוי 'כאש בשדה קוצים' מצא מקומו בשפתנו - באש יש פוטנציאל להרס ולחורבן, והיא מתפשטת במהירות. מי שמבצע את עבירת ההצתה, למעשה לוקח בחשבון שמרגע השלכת הגפרור, הגחל, או הסיגר, משתנה נוסף נכנס לתמונה, עליו אין לו שליטה, ושהנזק הפוטנציאלי ממנו הוא רחב היקף - האש. האש היא מאבות הנזיקין במשפט העברי: 'תצא אש ומצאה קוצים ונאכל גדיש או הקמה'. אוי לגפרור שהצית להבה, ולא בכדי אנו מוצאים בפסיקה הנוגעת לעבירת ההצתה ביטויים בנוסח 'ראשיתה גפרור ואחריתה עלולה להיות שערי מוות'; 'מעשה הצתה ראשיתו ידועה, ואחריתו מי ישורנה'". במקרה הנדון, ממשיך עמית, אומנם מדובר בהצתה שבוצעה באישון לילה באזור שומם מאדם, אך קיימות נסיבות מחמירות משמעותיות: התכנון הקפדני, הצטיידות המציתים במיכל גדוש דלק ובנשק, היקף הנזק והסכנה שמא היה עלול להיות כבד עוד יותר. ומעל הכל: "יש לקחת בחשבון את הפגיעה בתחושת הביטחון האישי של הציבור הקרוב והרחוק. בשנים האחרונות, ההצתה הפכה לכלי שנועד להטיל אימה ופחד". במקרה זה "נפגעה תחושת הביטחון האישי של עובדי אולם התצוגה אשר התקשו להתאושש לאחר האירוע וקשה היה לאחות את השברים ולגרום לחברה לחזור ולתפקד. האירועים פגעו בהכנסות החברה ובתדמיתה, והעלו את פרמיות הביטוח לכל סניפי החברה בסכומי עתק". עמית מדגיש, כי גם העונש הכבד שהטיל אינו מבטא את מלוא החומרה, שכן ערכאת הערעור איננה ממצה את הדין וההחמרה צריכה להיעשות בהדרגה. מכאן, שהמסר לבתי המשפט המחוזיים הוא להטיל עונשים כבדים עוד יותר. השופטים נעם סולברג ורות רונן הסכימו עם עמית. את המדינה ייצגה עו"ד סיגל בלום, ואת המצית - עו"ד ראפי מסאלחה.