שופט בית משפט השלום בתל אביב, שאול אבינור, התיר (17.8.22) לפרסם את שמו של עד המדינה בכתב האישום נגד גל הירש. הוא עיכב את ביצוע ההחלטה עד 6.9.22 כדי לאפשר לפרקליטות לערער עליה. הירש ושותפו לשעבר עודד שכנאי מואשם בעבירות מס במיליוני שקלים מפעילותם בייעוץ ביטחוני בגאורגיה בשנים 2009-2007 במסגרת חברת דיפנס שילד. הירש טוען שהחקירה נגדו נוהלה או לפחות נוצלה כדי לטרפד את מינויו למפכ"ל המשטרה, ושעד המדינה גויס בצורה חפוזה ופסולה ולא היה מקום להסתמך עליו. שמו של עד המדינה אסור בפרסום מאז נחתם ההסכם עימו בשנת 2016 והירש ביקש לבטל את איסור הפרסום. אבינור דוחה בתוקף ואף בחריפות את הנימוקים שהציגה הפרקליטות להמשך איסור הפרסום ומזכיר, כי היא זו שצריכה לשכנע את בית המשפט שיש לחרוג מעקרון פומביות הדיון - ולא הירש צריך לשכנע שיש לקיימו. בית המשפט הדן בתיק העיקרי אינו יכול להמשיך ולהסתמך על צו שהוצא בזמן החקירה, אלא עליו לבחון מחדש את איסור הפרסום בהתאם לנסיבות שבפניו. הפרקליטות לא הציגה אפילו מקרה אחד בו איסור פרסום שמו של עד מדינה נמשך שש שנים, מעיר אבינור. לדברי אבינור, המדינה לא הציגה כל תשתית ראייתית ממשית, והסתפקה בביקורתה על אופן סיקור הפרשה בערוץ 13 ועל מכתב של בא-כוח העד ובו סברות ותחושות שלו. היא לא הציגה חשש כלשהו לבטחונו של העד, ואין בסיס לטענת העד עצמו ולפיה "התקשורת כולה גויסה למסע ממוקד" נגדו - ולו רק משום שהתקשורת הישראלית נרחבת ומגוונת. ומעל הכל: בית המשפט אינו יכול לקבוע מהו "סיקור מוטה" וממילא אופיו של סיקור תקשורתי אינו עילה לאיסור פרסום. אבינור מוסיף, כי ביקורתו של הירש היא על הרשויות ולא על העד, ואין כל ראיה לכך שמא אימוץ ביקורתו יוביל להסתערות תקשורתית או לזעם ציבורי נגד העד.

"אין בדין עילה המאפשרת זאת"

אבינור מדגיש: "אשר לביקורת המבקש [הירש] על התנהלות רשויות החקירה והתביעה, ברור כי במשטר דמוקרטי איסור פרסום לא יכול לשמש כאמצעי למניעת ביקורת כזו, גם לא בנימוק של הגנה על מוסד עד המדינה. יתר על כן, דווקא כאשר המידע שהתרת פרסומו מתבקשת נדרש לשם ביקורת על הרשויות, ייטו בתי המשפט להתיר את פרסומו. בהקשר זה גם לא למותר לאזכר את אחת האמרות המשפטיות המפורסמות ביותר, מלפני כמעט מאה שנה, שלפיה, במשטר דמוקרטי, התרופה לאמירות שגויות או מטעות היא דווקא בדיבורים נוספים ומתקנים ולא בהשתקה כפויה. "יש להדגיש כי לא מדובר רק בקביעה ערכית, הנגזרת מעקרון היסוד החוקתי של חופש הביטוי, אלא גם בקביעה פרגמטית. הניסיון להשתיק דעות מוטעות, או למנוע דיון בדעות מוטעות, והכל תוך שימוש באמצעי כפייה דווקא עלול לחזק את משקלן, מתוך סברה שבהיגיון כי ההשתקה הכפויה נובעת מחוסר יכולת הרשויות להתמודד עם הביקורת המושמעת. כך, למשל, ניסיון למנוע דיון פומבי בשאלת תקינות גיוסו של עד מדינה פלוני לא זו בלבד שלא יהיה בו כדי להגביר את אמון הציבור במוסד עד המדינה, לרבות תקינות התנהלות רשויות החקירה והתביעה בגיוסם של עדי מדינה, אלא שהוא עלול לתת יתר-תוקף לעמדותיהם של חובבי קנוניות ותיאוריות קונספירציה, מופרכות ככל שיהיו. "מכאן, שגם אם ניתן היה לאסור פרסום לצורך הגנה על מוסד עד המדינה - וכאמור אין בדין עילה המאפשרת זאת - ככלל בשימוש באיסורי פרסום לא היה כדי לתמוך ולבצר את מוסד עד המדינה ואת אמון הציבור בו, או למנוע חשדנות כלפיו, אלא בדיוק ההפך הוא הנכון. כמובן שעשויים להיות מקרים בהם יהא זה חיוני לאסור פרסום שמותיהם של עדי מדינה, בפרט בשלבי החקירה. כך יכול שיהיה במקרים בהם מדובר בפשיעה האלימה או המאורגנת, או במקרים שבהם מדובר בעדים מאוימים או מוגנים. "עם זאת, במקרה שלפני, בו מדובר בעבירות של השמטת הכנסות; כאשר אין כל טענה לאיומים מצד המבקש כלפי עד המדינה ולא הובאו ראיות כלשהן לאיומים גם מצדדים שלישיים; וכאשר ביקורתו של המבקש מופנית רובה ככולה כלפי הרשויות ולא כלפי עד המדינה - והמבקש אף מכחיש כי בכוונתו לפעול לפרסומים אסורים ומכפישים נגד עד המדינה - אין כל הצדקה להמשך איסור הפרסום".