המדינה תשלם 300,000 שקל לעובד לשעבר בבית החולים הממשלתי זיו בצפת, בשל התעמרות שהביאה לפרישתו לפני עשור ובעיקר בשל הלחצים שהפעיל עליו אגף המשמעת בנציבות שירות המדינה בראשותו של אסף רוזנברג. כך קובעת שופטת בית הדין הארצי לעבודה, סיגל דוידוב-מוטולה. יצחק חקמון היה פקיד במחלקת המיון של בית החולים מ-1992 ועד פרישתו בשנת 2012, בגיל 50 בלבד. בשנת 2008 נבחר חקמון לוועד העובדים ושנתיים מאוחר יותר הגיש תלונות נגד מנהלי משאבי האנוש דאז (שלדבריו הובילה לפרישתה) ונגד המנהל האדמיניסטרטיבי דאז, מאיר כהן-חמוז; רוזנברג סגר את התלונה בשנת 2011. בשנת 2010 החלו להתגלע מחלוקות סביב שיבוצו של חקמון ובשנת 2011 הוא הועבר בהסכמה למחלקת התחבורה. במקביל הגיש חמוז תביעת דיבה נגדו, משרתו הופחתה, הוא הוחזר למחלקת המיון ובדצמבר 2011 ביקש פרישה מוקדמת. לפני פרישתו במאי 2012 התנצל חקמון בפני חמוז והלה מחק את תביעתו, ובמקביל נסגר התיק המשמעתי שפתחה הנציבות נגד חקמון. בשנת 2013 דרש חקמון להשיבו לעבודה, בטענה שאולץ לפרוש, אך בקשתו נדחתה; בשנת 2015 הגיש תביעה לבית הדין האיזורי לעבודה בנצרת. שש שנים מאוחר יותר פסק לו בית הדין פיצוי בסך 60,000 שקל. דוידוב-מוטולה קיבלה (6.9.22) את ערעורו של חקמון על גובה הפיצוי והכפילה אותו פי חמישה. היא קובעת, כי בית החולים והמדינה פגעו בחקמון בצורה חמורה במיוחד במטרה להשתיקו. הדבר נעשה תוך הפרה חקיקה מפורשת המעניקה הגנה לעובד שהתלונן. מדובר היה בהתנכלות תעסוקתית, שבאה לידי ביטוי בהצרת צעדיו, בהפעלת לחצים פסולים ובקבלת החלטות משיקולים זרים. בית החולים והמדינה פעלו בצורה כוחנית והשתמשו בסמכות ניהולית כדי להשתיק ולהדיר את חקמון. "במקביל ניכר ניסיון לפגוע בשמו הטוב ובמעמדו, תוך הפעלת לחץ כלכלי, תעסוקתי וחברתי. מדובר ברצף התנהגויות שכל אחת מהן בנפרד מהווה לטעמנו התעמרות בעבודה, והצטברותן יחד מביאה את הדברים לרף חומרה גבוה", קובעת דוידוב-מוטולה. לדברי דוידוב-מוטולה, חקמון שם את מבטחו באגף המשמעת של נציבות שירות המדינה, ולכן כאשר האגף הציע לו שהתביעה נגדו תימחק אם יתנצל ויפרוש - הוא נכנע והסכים. אומנם ניתנו לו תנאים מועדפים, אך לא ניתן לקבוע שהסכמתו הייתה מרצון מלא וחופשי, שכן ברור שללחצים הפסולים הייתה השפעה עליו. היה פגם חמור בחיבור שיצרה נש"ם בין הדברים, שכן תביעתו האישית של חמוז שימשה כאמצעי לחץ על חקמון במישור התעסוקתי. מבחינה משפטית אין המדובר בפיטורים שלא כדין, אלא ברכיב נוסף של ההתעמרות הפסולה המחייב להגדיל משמעותית את הפיצוי.

כיצד לקבוע שמדובר בהתעמרות

דוידוב-מוטולה גם עומדת בהרחבה על תופעת ההתעמרות בעבודה, הבאה לידי ביטוי בסדרה של פעולות הנבחנות במבט אובייקטיבי (ולא בזה הסובייקטיבי של העובד). אמות המידה לכך טרם נקבעו, ודוידוב-מוטולה צופה שהן "יהיו מידתיות, סבירות וענייניות; [יתבססו] על היקף הסטייה מנורמות ארגוניות וחברתיות; ועל החובה להעמיד לעובד סביבת עבודה ראויה ומכבדת שאין בה השפלה או פגיעה בכבוד, וכל זאת תוך שמירה על המרקם העדין של היחסים במקום העבודה, מבלי ליצור 'משפוט יתר', ותוך איזון מול סמכותו ואפשרותו של מעסיק או ממונה מטעמו לנהל את הדרוש ניהול". לגבי קני המידה לקביעת הפיצוי על התעמרות אומרת דוידוב-מוטולה, כי יש להביא בחשבון "את עוצמת הפגיעה בעובד מבחינה מוחשית (מידת ההשלכה הישירה על חייו, רווחתו ותנאי עבודתו); עוצמת הפגיעה בעובד בהיבט עוגמת הנפש והפגיעה בכבודו; היקף ההתעמרות הן במישור הזמן והן מבחינת תחומי התפרשותה; מידת החומרה בהתנהלות המעסיק ומניעיה; מיהות המעסיק; השלכותיה העקיפות של ההתעמרות; השלכות רוחב אפשריות". המדינה חויבה בתשלום הוצאות בסך 30,000 שקל. הנשיאה ורדה וירט-ליבנה, השופט רועי פוליאק ונציגי הציבור עירית אלטשולר-זמני וצבי טבצ'ניק הסכימו עם דוידוב-מוטולה. את חקמון ייצג עו"ד ראמי חזאן, ואת המדינה ובית החולים זיו - עו"ד מור שלמה-מכטה.