העצמאות השיפוטית והעדר התלות של השופטים הם הערובות החשובות ביותר להגנה על זכויות הפרט - לקח אותו יש ללמוד מן האירועים בגרמניה בשנות ה-1930. כך כותבת נשיאת בית המשפט העליון,
אסתר חיות, בספר מאמרים על השואה שכתבו 15 משופטי בית המשפט העליון בהווה ובעבר. הספר "זיכרון ומשפט" יצא לאור בשיתוף פעולה של הנהלת בתי המשפט, יד ושם ומרכז זלמן שזר.
השופטים המשתתפים בספר:
עדנה ארבל,
משה בייסקי ז"ל,
גבריאל בך ז"ל,
אהרן ברק,
דפנה ברק-ארז,
יורם דנציגר,
ניל הנדל, אסתר חיות,
צבי טל ז"ל,
חנן מלצר,
מרים נאור ז"ל,
נעם סולברג,
אליקים רובינשטיין,
אליעזר ריבלין,
מאיר שמגר ז"ל. הספר נערך על-ידי עיתונאי News1 וחוקר השואה
איתמר לוין, שגם יזם את פרסומו, השופט בדימוס פרופ' אליקים רובינשטיין וההיסטוריון פרופ' רוני שטאובר.
חיות כותבת: "העיגון החוקתי של הזכות ל
כבוד אינו מספק בהכרח ערובה מוחלטת לקיומה של הגנה על כבוד האדם מפני פגיעה ורמיסה. משטר טוטליטרי יכול מבחינת המדינה לנהוג בהתאם לחוקת המדינה ולחוקיה, אבל הלכה למעשה ובאופן מהותי, לפגוע בעיקרון שלטון החוק ולרמוס ברגל גסה זכויות יסוד של הפרט, ובהן כבוד האדם. דומה שהמקרה של המשטר הנאצי בגרמניה - אשר מבחינה רשמית לפחות, לא סתר את יסודותיה המשפטיים של חוקת ויימאר משנת 1919 - מדגים היטב תובנה זו".
"... אחד הלקחים האוניברסליים שראוי ללמוד מהאירועים ההיסטוריים שתוארו במאמר זה הוא שהעצמאות השיפוטית ואי-התלות של השופטים ברמה המוסדית וברמה האישית הן הערובות החשובות ביותר לכך שתישאר בידי הפרט הכתובת לפנות אליה לשם הגנה על זכויותיו. ההגנה על עקרון העצמאות ואי-התלות של השופטים היא על כן מאבני היסוד של כל משטר דמוקרטי, ועליהן יש לשמור מכל משמר".
הספר מגיש לראשונה אסופה מגוונת של רשימות פרי עטם של שופטי בית המשפט העליון, הנוגעות בנקודת המפגש הייחודית בין השואה והמשפט. הספר כולל כאמור 15 מאמרים, המשתרעים על פני המרחב שבין זיכרונות אישיים ומשפחתיים, דרך הליכים משפטיים וסוגיות בפסיקה וכלה בלקחים ותובנות.
הנשיא בדימוס אהרן ברק כותב במאמרו, "השואה בהיבט אישי ולאומי": "אני אוד מוצל מאש, אשר רוח האדם נפחה בו חיים. אלה חיים של קוממיות ועצמאות במדינתנו. אלה חיים של חרות ושל הכרה בכבודו של כל אדם. אלה חיים משותפים בחברה פלורליסטית. אלה חיים השואפים להגשים את הצדק ולקיים את שלטון המשפט. אלה חיים של סובלנות - סובלנות למעשי האחר ולדעותיו. זו לעיתים גם סובלנות כלפי חוסר הסובלנות. הפרט למען הכלל; הכלל למען הפרט.
"הנלמד מלקחי השואה? הנגשים את המתבקש ממנה? הנכיר בייחודה של מדינתנו כמדינה שהיא גם יהודית וגם דמוקרטית? הנגן על ביטחון המדינה ועל חרות הפרט? אינני יודע. אותי, השואה עשתה אופטימי. אם יכולנו לכל שעבר עלינו, נוכל גם לבעיותינו בעתיד. אני מאמין גדול בעתידה של המדינה ובעתיד חרותו של הפרט. אני משוכנע בכך שאם עמד בנו הכוח לעבור משואה לתקומה יעמוד בנו גם הכוח להביא שלום - שלום בינינו לבין שכנינו; שלום בינינו לבין עצמנו".
