ראש אמ"ן לשעבר, בנימין גיבלי, הודה בביוגרפיה הגנוזה שלו כי הוא נתן את ההוראה להפעלת רשת הריגול הישראלית במצרים בשנות החמישים, בפרשה שזכתה לכינוי 'עסק הביש'. העיתון ידיעות אחרונות פרסם קטעים מן הביוגרפיה הגנוזה, 14 שנים אחרי מותו של גיבלי בגיל 89. בביוגרפיה התייחס גם לפרשה מסעירה נוספת שבה היה מעורב - בהוצאה להורג של מאיר טוביאנסקי במהלך מלחמת השחרור, במשפט שדה. גיבלי היה ראש אגף המודיעין של צה"ל בשנות החמישים של המאה הקודמת כשיחידה 131 של אגף המודיעין ניהלה מבצע לפגיעה במתקנים אזרחיים במצרים. לאחר מספר פעולות חבלה שביצעה החוליה בקהיר ובאלכסנדריה נעצר אחד מפעיליה ולאחריו נחשפה הרשת כולה. שניים מחברי החוליה הוצאו להורג, חבר נוסף התאבד בכלא המצרי והאחרים נשפטו למאסר. חשיפת הפרשה הביאה להקמת ועדה חשאית לבחינת הנסיבות. גיבלי הגיש לוועדה מכתב ששלח כביכול לרמטכ"ל דאז, משה דיין, ולפיו מי שנתן את ההוראה להפעלת החוליה היה שר הביטחון דאז, פנחס לבון. בעקבות קביעת הוועדה כי אי-אפשר להוכיח מי היה אחראי להפעלת החוליה התפטר לבון מתפקידו. לאחר חקירה נוספת שנערכה בשנת 1960 זוכו לבון ומקורביו, לאחר שנטען כי המסמך שהגיש גיבלי היה מזויף. "כן, אני נתתי את ההוראה להפעלת הרשת המצרית - בידיעת ובאישור שר הביטחון, פנחס לבון", כתב גיבלי בביוגרפיה הגנוזה שלו. "אין שום סיכוי, שהייתי מעז לסכן את מדינת ישראל, שלא לומר אותי עצמי, ונותן פקודת אור ירוק למבצע חשאי מסוכן בדרג הראשון במעלה, מבלי שהמפקד הבכיר מעליי, שר הביטחון במקרה זה, היה בתמונה, והורה אותי אישית וישירות, לעשות את המעשה". ביחס להוצאה להורג של מאיר טוביאנסקי, שנחטף בעיצומה של מלחמת העצמאות, נחקר על-ידי קציני מודיעין ובהם גיבלי ואיסר בארי, ונדון על ידם למוות בגין בגידה, ריגול ומסירת ידיעות לאויב, טען גיבלי כי איש לא חשב באותה עת שיש בפרוצדורה הזאת שבה החוקרים הם גם השופטים והמוציאים להורג - משהו לא תקין. "בהחלט אפשר להצטער על הנמהרות המסוימת של כל המהלך, אבל הפגזים נשפו לנו בעורף והחומר המסוים על טוביאנסקי, גם אם חלקי, היה בו מספיק כדי לבצע מעצר לצורכי חקירה... איש לא חשב שיש כאן איזו פרוצדורה בעייתית או משהו לא תקין. כולנו האמנו שאנו פועלים כחוק ועושים את מה שצריך לעשות". בהמשך הוא מוסיף: "ראיתי מולי אדם די מפוחד, שבחקירתו עושה רושם של מי שנתפס באיזו קלקלה... החקירה הייתה נמרצת והאיש לא ידע להשיב או להסביר הסברים מניחים את הדעת", כתב גיבלי. לדבריו, הרקע למשפט הייתה העמדה כי "חייבים לעקור כל נגע או חשד בריגול וכי זה בנפשנו". "אני לא רוצה להתחסד ולהגיד שהמעמד הזה רדף אותי לאורך השנים. מה גם שלא שוכנעתי ולא נמצאה שום הוכחה של ממש בחפותו של האיש", כתב בכנות, אך הוסיף שהוא מכיר בדיעבד בכך שגזר הדין היה שגוי, כהגדרתו.