הדחיפות שבהשלמת ההסכם הימי עם לבנון הצדיקה את אישורו בידי ממשלת המעבר ערב הבחירות לכנסת ה-25. כך אומרים (13.12.22) נשיאת בית המשפט העליון, אסתר חיות, המשנה לנשיאה עוזי פוגלמן והשופט נעם סולברג, בנימוקים לדחיית ארבע עתירות נגד החתימה על ההסכם. העתירות נדחו לפני כחודשיים בפסק דין שניתן ללא נימוקים בשל הדחיפות שבהכרעה, וכעת מתפרסמים הנימוקים. העתירות נגד ההסכם העלו בעיקרן שלוש סוגיות משפטיות. הראשונה: האם חוק יסוד משאל עם חל על השטח נושא ההסכם, ולפיכך יש לקיים לגביו משאל עם (או לאשרו ברוב של 80 חברי כנסת). השנייה: האם הממשלה, בהיותה ממשלת מעבר, רשאית לחתום על הסכם מעין זה. השלישית: בהנחה שהממשלה הייתה רשאית לחתום עליו, האם פעלה כדין כשהחליטה שלא להביא את ההסכם לאישור הכנסת ולהסתפק בהנחתו על שולחן הכנסת. פוגלמן אומר כי חוק יסוד משאל עם עיגן עקרון חוקתי ייחודי שמגביל את סמכותה של הממשלה להיקשר בהסכמים בינלאומיים שנוגעים להפסקת תחולת "המשפט, השיפוט והמינהל" של מדינת ישראל בשטחים שבהם חלו. הרקע לחקיקתו היה רצונה של הכנסת להגביר את הפיקוח על הממשלה ביחס לוויתור אפשרי על שטחי רמת הגולן או מזרח ירושלים. לדברי פוגלמן, אין מקום לטעת מסמרות בשאלה העקרונית הנוגעת לתחולתו של חוק היסוד על שטחים ימיים, וזאת מפני שמכל מקום השטח נושא ההסכם אינו שטח שחלים בו "המשפט, השיפוט והמינהל" של מדינת ישראל. המדינה לא פעלה בכלים שנתונים לה להחלת המשפט, השיפוט והמינהל בשטח זה ומשרדי הממשלה נמנעו במודע מלנקוט בו בפעולות בעלות סממנים ריבוניים. לפיכך, ההסכם אינו כפוף למנגנוני האישור שקבועים בחוק היסוד. באשר לשאלה השנייה מזכירה חיות את הפסיקה בנוגע לממשלת מעבר: "ככל שמידת החיוניות בפעולה השלטונית גוברת, כך תקטן מידת האיפוק הנדרשת" מצידה. עמדתם של כל ראשי מערכת הביטחון הייתה שיש דחיפות בקידום ההסכם נוכח היווצרות "חלון הזדמנויות" ייחודי, אשר לא ניתן לחזות אם ומתי ייפתח שוב (לפני סיום כהונתו של מישל עאון כנשיא לבנון). על-פי ההערכה שהוצגה בפני הממשלה, אם ההסכם לא ייחתם במועד זה, ייגרם נזק כבד לאינטרסים של ישראל.

צורך חיוני מובהק ומשמעותי

חיות אומרת כי לאור המידע החד-משמעי שהציגו כל הגורמים הרלוונטיים - לרבות בדיון במעמד צד אחד שבו עיין בג"ץ בחומר חסוי ושמע סקירה מפורטת והבהרות מצד גורמי המקצוע - הממשלה אכן הצביעה על קיומו של צורך חיוני מובהק ומשמעותי להשלמת אישור ההסכם לפני מועד הבחירות. הוא מזכיר, כי התערבותו של בג"ץ בסוגיות הנוגעות לענייני חוץ וביטחון היא מצומצמת, וזאת גם כאשר מדובר בממשלת מעבר. העובדה שההסכם אינו פרי יוזמה שהתגבשה בתקופת הבחירות, אלא הוא תוצר של מגעים שהחלו כבר לפני מספר שנים והואצו בשנת 2020, מחזקת את המסקנה שממשלת המעבר הייתה רשאית לחתום עליו. סולברג קובע, כי לא נפל פגם בהחלטת הממשלה שלא להביא את ההסכם לאישור הכנסת ולהסתפק בהנחתו על שולחנה. הוא מזכיר, כי בהתאם לתקנון הממשלה, אין חובה להביא הסכמים בינלאומיים לאישור הכנסת והממשלה רק רשאית לעשות זאת. סולברג דחה את טענת העותרים לפיה קיים מנהג חוקתי המחייב את הממשלה להביא את ההסכם לאישור הכנסת. זאת, בין היתר, משום שהדוקטרינה של מנהג חוקתי טרם הוכרה במשפט הישראלי; ומשום שממילא לא הוצגה תשתית עובדתית מלאה המעידה על קיומו של מנהג ברור ומובהק, או למצער נוהג עקבי וסדור. עוד דחה סולברג את טענת העותרים לפיה החלטת הממשלה להסתפק בהנחת ההסכם על שולחן הכנסת חורגת באופן קיצוני ממתחם הסבירות. הממשלה שקלה את מכלול השיקולים הרלוונטיים לעניין והחליטה שלא להביא את ההסכם לאישור הכנסת, בין היתר לנוכח הקושי בהצגת מכלול השיקולים החסויים העומדים ביסוד ההסכם.