שופטת בית המשפט העליון, דפנה ברק-ארז, חייבה את עו"ד ד"ר משה וינברג בהוצאות בסך 15,000 שקל תוך מתיחת ביקורת על התנהלותו - במשך שנים רבות - בנוגע להקדש דתי שהקים סבו המנוח לפני כ-70 שנה. ההקדש הוא לבית ברחוב מזא"ה 69 בתל אביב, שההכנסות ממנו מיועד לסייע כספית לתלמידי ישיבות מצטיינים. הוא הוקם בידי יצחק גבריאלוביץ, אבי-אמו של וינברג. אביו של וינברג ניהל הליכים משפטיים במטרה להתמנות לאחד מנאמני ההקדש, ובשנת 1984 הסכימו הנאמנים לצרף אותו אליהם ולהעניק לו קול כפול. ב-1996 נחתם הסכם נוסף, אשר העניק לאביו של וינברג שלושה קולות. שני ההסכמים קיבלו תוקף של פסק דין בבית המשפט העליון. בשנת 2002 ביקשו יתר הנאמנים מבית הדין הרבני האיזורי בתל אביב לבטל הסכמים אלו, בנימוק שהם מנוגדים לכתב ההקדש ומתעלמים מכך שבית הדין הוא המוסמך למנות את הנאמנים. לאחר 17 שנות התדיינות ביטל בית הדין את ההסכמים וקבע שאכן סמכות המינוי מצויה בידיו. בית הדין גם ציין, כי וינברג לא הכיר בסמכותו, מה שבא לידי ביטוי בהתנהלותו הדיונית, ולכן לא ניתן למנותו כנאמן מטעם בית הדין. "בקשר לכך קבע בית הדין הרבני שורה ארוכה של קביעות עובדה ביחס להתנהלות העותר", מציינת ברק-ארז. בית הדין הרבני קיבל את טענתו של וינברג לפיה יש לבדוק את ניהול הכנסות ההקדש והורה לרשם ההקדשות לבחון את נכסי ההקדש, המילגות ושכרו של מנהל ההקדש. בית הדין הרבני הגדול דחה את ערעורו של וינברג באומרו, כי התרשם שהוא "מצוי בניגוד עניינים מול ההקדש ומשיא עצות שעשויות להיות נגועות באינטרסים כלכליים אישיים". עוד נקבע, כי לווינברג אין כל מעמד בהקדש, בעוד הוראותיו של בית הדין הרבני עולות בקנה אחד עם טובתו של ההקדש. ברק-ארז דחתה (21.12.22) את עתירתו לבג"ץ של וינברג נגד פסק הדין בערעור. העתירה היא שלב נוסף בהליכים מרובים שניהל וינברג, היא מעירה, והוא "אינו משלים עם אופן ניהולו של ההקדש ועם הפיקוח עליו על-ידי בית הדין הרבני, שהוכר שוב ושוב כערכאה המוסמכת לכך". ברק-ארז דחתה את העתירה תוך שהיא קובעת, שאין זה מקרה נדיר בו יש מקום להתערב בפסיקת בית הדין הדתי. הסמכות הייחודית לדון בהקדש (בשל מועד הקמתו) היא לבית הדין הרבני ואין מקום להיכנס למחלוקת בין היורשים על אופן ניהולו. גם העובדה שהסכמי הפשרה אושרו בידי בית המשפט העליון אינה מסייעת לו: "קביעותיהם העובדתיות של בתי הדין בדבר התנהלותו של העותר, שביקש לבוא בנעלי אביו כנאמן, מלמדות כי הוא לא קיים את חלקו בהסכמים, במובן זה שלא פעל לטובת ההקדש". לבסוף אומרת ברק-ארז: "התמשכות ההליכים שלא לצורך מכבידה על ההקדש, ואנו רואים אפוא לחייב את העותר בתשלום הוצאות משפט לטובתו של ההקדש בסך של 15,000 שקלים". השופטת גילה כנפי-שטייניץ וחאלד כבוב הסכימו עם ברק-ארז. את וינברג ייצג עו"ד ארתור פלדשטיין, את ההקדש ייצג עו"ד ברק עזריאלי, ואת בתי הדין הרבניים - עו"ד יצחק רוזנטל.