שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב, מיכל אגמון-גונן, זיכתה מחמת הספק (9.1.23) את מנהל ההשקעות יגאל לוי מן העבירות שיוחסו לו בפרשת התרמית בניירות ערך בה היו מעורבים עובדים בדויטשה בנק ישראל ובבתי השקעות מובילים. זאת, לאחר הודאתם של שלושת המעורבים העיקריים - משה גולדמן, שאול מאור והדר אשרת - אשר הרוויחו 4 מיליון שקל ופגעו בחוסכים ב-3 מיליון שקל. לדברי אגמון-גונן, "מדובר בפעולת מרמה רחבת היקף שבוצעה לאורך תקופה ממושכת של כשנתיים, תוך ניצול כספי החוסכים בקופות גמל ופנסיה בהיקפים עצומים ע"י אנשי שוק הון בכירים ומנוסים. העבירות בהן הורשעו הנאשמים בתיק זה על-פי הודאתם, השלושה האחרים, הן עבירות כלכליות חמורות הפוגעות במשקיעים ובחוסכים, בשוק ההון ובכלכלה כולה". המדינה טענה, כי לוי, שהיה ברוקר בכיר בבית ההשקעות אקסלנס, סיכם עם מאור שהלה יקנה מניות סלקום מדויטשה בנק (אשר הפיץ חבילות מניות עבור סלקום), ימכור אותן לאקסלנס במחיר גבוה יותר ובכך פגע בלקוחותיה של אקסלנס. לדבריה, התוכנית הצליחה, למאור נוצר רווח של 1.4 מיליון שקל והוא העביר ללוי 500,000 שקל. לוי טען, שקנה את המניות בבורסה ולא יכול היה לקנות אותן במחירים נמוכים יותר. הוא אישר שקיבל כספים ממאור בחשבון בנק בקפריסין, אך טען שמדובר היה בתשלום תמורת עבודות ייעוץ שנתן למאור ולחברת מאור-לוסקי וזאת לאחר סיום עבודתו באקסלנס. אגמון-גונן מציינת, כי התביעה לא הביאה את מאור לעדות לאחר הודאתו, למרות שיכול היה לאשר את כל פרטי האישום. הפרקליטות הסבירה שבשלב הראשון של החקירה מאור לא נתן גרסה מלאה, ולכן היה צריך לעבור השלמת חקירה. "תשובה זו אינה מספקת, משום שהמאשימה לא הסבירה מדוע לא בוצעה השלמת החקירה", קובעת אגמון-גונן. המדינה גם לא הביאה לעדות את אשרת, איש דויטשה בנק, שיכול היה להעיד שלוי יכול היה לרכוש את המניות ממנה במחיר נמוך יותר, ולא נימקה הימנעות זו. לכן, על-פי הכלל הידוע, יש להניח שעדויותיהם של מאור ואשרת לא היו תומכים בגרסת המדינה. המדינה הציגה מסמכים על הפקדת הכספים בחשבונו של לוי, אבל רק בנובמבר 2012 - שמונה חודשים לאחר פתיחת החשבון וארבע שנים לאחר העסקות. לוח הזמנים תומך בגרסתו של לוי יותר מאשר בזו של המדינה, קובעת אגמון-גונן. המדינה טענה שהפער נבע מכך שהשניים המתינו שלוי יפסיק לעבוד בשוק המוסדי, אך מאור כאמור לא הובא להעיד ולא הוסבר מדוע הכסף לא הועבר כבר במרס 2012. מכיוון שהמדינה לא סתרה את גרסתו של לוי בנוגע לייעוץ, נוצר ספק סביר בנוגע לסיבת התשלום. בנוגע ליכולתו הנטענת של לוי לרכוש את המניות במחירים נמוכים יותר, הביאה המדינה בעיקר עדים שעבדו בשוק ההון באותה תקופה. אולם, הם לא זכרו עסקות אלו, שנעשו שש שנים לפני שהעידו ברשות ניירות ערך ו-14 שנים לפני שהעידו בבית המשפט. לכן, קובעת אגמון-גנון, לא ניתן היה לבסס ממצאים על עדויותיהם. גם בנקודה זו מציינת אגמון-גונן שהמדינה לא זימנה את אשרת שיכול היה להעיד בנושא. הראיה השנייה שהביא לוי היו הקלטות מחדר המסחר של דויטשה בנק. ברוקרית בבנק התקשרה לברוקרים רבים בשוק, הסבירה שהוא מכר את כל המניות בעסקה אחת למאור ולכן לא הציעה להם להשתתף ברכישה. מעדות זו עולה, קובעת אגמון-גונן, כי לוי לא יכול היה לקנות את המניות מדויטשה בנק במחיר נמוך יותר. היא מדגישה, כי לא נתנה אמון בעדותו של לוי, אך המדינה לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה.