שתי הדמוקרטיות החשובות ביותר בעולם מקיימות טקסים רבי רושם כאשר מתחלף העומד בראשן, ושניהם מתקיימים באנגלית. אבל פה מסתיים הדמיון בין הכתרת מלך בריטניה לבין השבעת נשיא ארה"ב. דומה שלא צריך להרחיב בהצגת ההבדלים המהותיים בין מונרך סמלי שתפקידו עובר בירושה ואשר עשוי למשול עשרות שנים, לבין נשיא ביצועי נבחר היכול לשרת לכל היותר שמונה שנים. ובכל זאת, אני מבקש לעמוד על עוד הבדל שלפחות בעינַי הוא משמעותי ביותר, למרות שלכאורה הוא טכני. השבעתו של נשיא ארה"ב מצוינת במצעד עממי של אמריקנים רגילים מרחבי המדינה; את המלך צ'רלס ליוו אל ההכתרה וממנה אלפי חיילים ואנשי המשמר שלו. כמעט כל נשיא אמריקני הולך ברגל לפחות את מאות המטרים האחרונים בדרכו מהקפיטול לבית הלבן ומסתחבק עם הקהל; צ'רלס, קמילה ויתר בני המשפחה לא יצאו מהמרכבות והמכוניות (אם כי צ'רלס, ויליאם וקייט הפתיעו ערב ההשבעה כאשר באו ללחוץ ידיים להמוני הממתינים בשדרת המול). זה הזכיר מאוד את ההלוויה של המלכה אליזבת בספטמבר שעבר. אירוע מרשים ביותר, אפילו נוגע ללב – שכל-כולו היה אליטות: אנשי הכוחות המזוינים, שומרי המלכה ובכירי המשרתים בסגל המלוכה. בריטים מן השורה יכלו לכל היותר להצטופף בשולי המסלול. בהלוויה היו כמה אזרחים פשוטים בטקס בכנסיית וסטמינסטר, ולהכתרה הוזמנו 400 מתנדבים מגופי הצדקה הרבים שצ'רלס תומך בהם – אך הם ישבו בכנסיית סנט מרגרט הסמוכה. אם המלוכה רוצה להישאר רלוונטית, ספק אם זו הדרך.

הפאב-מסעדה של המלון בו אני מתאכסן, שם צפיתי בטקס, נפתח כרגיל בשעה 11:00 – בדיוק השעה בה החלה ההכתרה. קצת אחרי 12:00, המועד בו הונח כתר סנט אדוארד על ראשו של צ'רלס, החלו להגיע בריטים צעירים; עד אז היינו כמה מבוגרים. הם נראו ונשמעו אדישים לחלוטין, לקחו בירה, עמדו הרחק ממסך הטלוויזיה, דיברו וצחקקו בקול רם – כמו בכל יום בכל פאב. עוד סימן, ממש לא מדעי אך עולה בקנה אחד עם הסקרים, בנוגע לפילוח התמיכה בהמשך קיומה של המלוכה, וממילא גם במידת העניין בהכתרה. "בעוד 20 שנה, כאשר אלה יהיו ויליאם וקייט, החגיגות יהיו הרבה יותר גדולות", סבורה אחת ממנהלות המלון. אגב: במאמר המוביל בטיימס של אתמול (6.5.23) היו כמה משפטים על האפשרות שצ'רלס ילך בעקבותיהם של כמה ממלכי אירופה וקיסר יפן, ויפרוש בעודו באיתנו כדי להעביר את השרביט לדור צעיר המתאים למאה ה-21. מצד שני, בבית חב"ד של הדוֹקְלֶנְדְס וגריניץ, בניהולם הנמרץ של אפרים ושרה קרליבך, ההכתרה צוינה בהתלהבות. סעודת ליל שבת הייתה על טהרת המטבח האנגלי (בניגוד לבדיחות, האוכל היה מצוין), שמות כמה מן המנות כללו את המילה coronation והתפריט נשא את סמל החגיגות, ובניצוחו של הרב אפרים הרמנו כוסית לכבודו של צ'רלס.

עוד כמה נקודות יהודיות מעניינות. שמן ההכתרה קיבל ברכה נוצרית בירושלים – לראשונה בהיסטוריה. הייתה זו מחווה של צ'רלס לסבתו, הנסיכה היוונית אליס – אמו של הנסיך פיליפ, חסידת אומות העולם, הקבורה בעיר זו. צ'רלס נשבע כנדרש להגן על הכנסייה האנגליקנית, אך הוסיף – וגם זה חידוש שלו – התחייבות לאפשר לכל נתיניו לקיים את אמונותיהם בצורה החופשית ביותר. חידוש שלישי: בטקס – שהוא דתי-נוצרי לגמרי – השתתפו בתפקידים "לוגיסטיים" נציגי דתות אחרות, כולל היהדות. ואילו בסוף הטקס, ממש ביציאה מהכנסייה, המתינו נציגי דתות אלו והתחייבו לשמור לו אמונים. לפני שניגש אליהם, צ'רלס מסר לאחד מעוזריו את הכדור המסמל את כדור-הארץ ואת השרביט, ששניהם מעוטרים בצלבים, ונטל אותם בחזרה לאחר מכן. ההתחשבות הייתה גדולה עוד יותר: התחייבות זו לא הושמעה במיקרופונים, כדי שהרב הראשי לבריטניה, הרב אפרים מירוויס, לא יחלל את השבת. לכך יש להוסיף את הידידות העמוקה שהייתה בין צ'רלס לבין הרב הראשי הקודם, איש הרוח הדגול היה יונתן זקס. צ'רלס ביקר בארץ כאשר היה הנסיך מוולס, פיליפ הגיע גם הוא, הנסיך ויליאם הלך בעקבות אביו וסבו. בקצב הזה, אולי צ'רלס גם יהיה המלך הבריטי הראשון שיבקר בישראל.

כמה חוויות מלפני ההכתרה. אחד הדברים הבולטים ביותר בהיעדרם הוא התייחסות לאירוע במוזאונים הבריטים המובילים, שהם בין הטובים ביותר בעולם. כלום במוזאון הבריטי, כלום בגלריה הלאומית. גלריית הפורטרטים – הבית של עשרות דיוקנאות של מלכי בריטניה – בשיפוצים, אבל הם מסתיימים בחודש הבא; אפשר היה קצת לזרז אותם או לקיים תערוכה בגלריה הלאומית הסמוכה. בחדר האוצרות המדהים של הספרייה הבריטית מוצגים כמה פריטים מהכתרות קודמות, וזהו. בהחלט מוזר ומעורר מחשבה. אם כבר מדברים על מוזאונים: הנה דעה מעניינת ששמעתי מעובד בספרייה הבריטית, ודאי אדם משכיל ותרבותי. הוא מעדיף שבריטניה תהפוך לרפובליקה עם נשיא נבחר, ובינתיים הוא סבור שמשפחת המלוכה צריכה להעביר את אוסף האמנות העצום שלה לבעלות המדינה, כפי שעשו מקבילותיה באירופה. "אתה יודע שיש להם את האוסף הכי גדול בעולם של רישומים של דה-וינצ'י? נכון שהם נותנים גישה לחוקרים, אבל זה לא אותו הדבר. ויש להם מאות יצירות שבכלל באחסון. אם יתנו את זה למדינה, הגלריה הלאומית תזנק בשלוש-ארבע דרגות ותהיה טובה יותר מאשר בצרפת [הלובר] ובספרד [הפראדה]. לא שחשוב לי שנהיה הכי טובים", הוא מעיר בחצי-התנצלות.

בקובנט גארדן התוסס וההומה אדם, ההכתרה מורגשת בעיקר בעשרות הדגלים המשתלשלים מן התקרה. יש כאן יריד מקסים קבוע של אמנים, וככל שראיתי – ההכתרה אינה קיימת מבחינתם. מעצבת אחת מראה לי שהכינה תחתיות לכוסות בהשראת סמל ההכתרה ותוך שימוש בשמו של צ'רלס. בדוכן סמוך, המתמחה בציורים של הדוב פדינגטון – כולל בחברת המלכה אליזבת – אומרת המוכרת שהאמן מכין ממש כעת יצירות עם צ'רלס, לאור ביקוש ער מצד הקונים. אז למה רק הוא עושה זאת? – "הוא כנראה הכי חכם פה", היא צוחקת. אמנית אחרת מסבירה, שיש לה ולחבריה קו מוצרים קבוע, מאחר שהם נמצאים כאן כל השנה ועל כך פרנסתם, ואין כדאיות כלכלית למוצרים חדשים שיתאמו לכמה ימים בלבד. רוב הלקוחות הם בריטים, והתיירים הולכים ממילא לחנויות המזכרות, היא מוסיפה. אז איך זה שגם למוכר המזכרות החביב בקובנט גארדן אין מוצרי הכתרה? "החברות הגדולות, רשתות החנויות, קנו את כל הסחורה והקפיצו את המחירים, ולמוכרים קטנים כמוני לא נשאר", הוא משיב. זה לא שאין ביקוש; להפך, הביקוש גדול אך הוא אינו יכול לספק אותו. על ביקוש ניכר מדווחים גם המוכרים בשתיים מחנויות הספרים הגדולות ביותר והטובות ביותר בלונדון: Waterstone בכיכר טרפלגר ו-Hatchard's ברחוב פיקדילי. בשתי החנויות מוצע מגוון רחב למדי של ספרים הן על אליזבת והן על צ'רלס, כולל כאלו שפורסמו בחודשים האחרונים; לפחות בזירה הזאת, המלך הנכנס גובר על אימו.

נחזור להכתרה. הארגון היה מעולה והביצוע היה מושלם, כמו בהלוויתה של המלכה אליזבת. הסדר נשמר בצורה מלאה, כמו בימים שקדמו לאירוע. אפשר להיות ציניים ולומר שהיו לבריטניה לפחות שמונה חודשים ואולי אפילו כמה עשרות שנים להתכונן, אך כולנו מכירים לפחות מדינה אחת שלא הייתה מרימה כזה אירוע בכזאת רמה, גם אם היו מודיעים לה 50 שנה מראש. בבריטניה עצמה נהוג למתוח ביקורת קשה על השירות הציבורי, המשטרה בכלל ומשטרת לונדון בפרט סופגים מנה גדושה במיוחד של ביקורת – אבל הפעם הם היו מצוינים. בתקשורת הבריטית דיברו קצת בחשש על הפרעות מצד מתנגדי המלוכה, אך ככל שידיעתי מגעת – לא היו כאלה (הטיימס, בעמוד סאטירי בבוקר ההכתרה, סיפר שהארמון הזהיר את המשטרה מפני הנסיך הארי; גם זה עבר בשלום). מדובר בסופו של דבר בחלק קטן מהציבור הבריטי, ובחלק קטנטן-עד-אפסי שבכלל חשב לשבש את החגיגות. בנימה צינית נוסיף, שזהו גם ההיקף של מי שמברכים את המלכה קמילה, לפחות בחנויות במרכז לונדון. ראיתי את שמה בחנות אחת ברחוב פיקדילי, ואילו בגדול ועם תמונתה היא מופיעה במקום אחד בלבד: משרדי קרן הנסיך אותה מוביל אחד, צ'רלס מבית וינדזור.