שני רופאים טוענים, כי הם זכאים להירשם כבעלים של עשרה דונמים אותם קיבלו לדבריהם ממנזר השתקנים בלטרון תמורת הטיפול הרפואים שהם מעניקים לאנשיו מזה שני עשורים. התביעה הוגשה (17.5.23) לבית המשפט המחוזי בירושלים, ולחלופין הם מבקשים פיצוי בסך 3.9 מיליון שקל. המנזר טוען בתגובה, כי מדובר במסיגי גבול החייבים לפנות את השטח על-פי דרישתו. התובעים הם בני הזוג ד"ר ג'ודי מוריאנו, ילידת פרו, אשר החלה את הטיפול בשנת 2001 בנזיר בן מולדתה; וד"ר עבד אל-כרים אבו-סנינה, אורתופד בכיר בבית החולים שיבא ובמכבי שירותי בריאות. לדבריה, הם ממשיכים להעניק טיפול רפואי לאנשי המנזר גם כעת, למרות שראשיו הנוכחיים הפרו את ההבטחות שנתנו קודמיהם ששוב אינם בין החיים. בתביעה נאמר כי לאורך השנים הקימו התובעים מערך רפואי אשר היה זמין בכל עת לאנשי המנזר ולאורחיהם, עד כדי מספר פניות ביום; הטיפול ניתן ללא תמורה. בשנת 2010 העניקו להם אב המנזר וסגנו, כאות הוקרה, חלקת אדמה עליה החלו לגדל ירקות שונים בחממה. בשנת 2012 פינו אנשי המנזר ובניהם של התובעים עצי זית משטח בן שבעה דונמים, התובעים קיבלו אותו ונטעו בו עצי אבוקדו. לאורך השנים השקיעו התובעים רבות בחלקות אלו, כולל בציוד מתקדם. במקביל, התובעים ובניהם התנדבו לסייע למנזר בתחומים נוספים, ובכלל זה ביקב הפועל בו. עד 2016 לא חתמו הצדדים על הסכם כלשהו בנוגע לקרקעות, ממשיכים התובעים. באותה שנה ביקשו מהם ראשי המנזר לחתום על הסכם בצרפתית - שפה שאינם מבינים - ובלא שהם יוצגו בידי עורך דין, והם עשו זאת מתוך אמון במנזר. בשנים 2022-2019 נחתמו הסכמים נוספים, בעברית ובצרפתית. בספטמבר אשתקד ביקש מהם הנזיר הראשי לחתום על הסכם נוסף, הם עשו זאת בלא לקבל העתק, ורק בדיעבד התברר להם שהוטעו לחתום על הסכמה לפינויים מן הקרקעות. כאשר התרעמו על כך השיב היועץ המשפטי של המנזר, כי על הקרקע לחזור למנזר, לצורך פרויקט בתחום הבריאות. לדברי התובעים, הם ביקשו להמשיך ולעבד את הקרקע, אך המנזר השיב בשלילה, ואנשיו אף ניתקו את החשמל בשטח, מנעו מהם את הגישה לקרקע, הכניסו אליה חמורים שאכלו את היבול ומנעו משגריר פרו להכניס להם בגדים, אוכל ותרופות כאשר בפועל הם היו נצורים בחלקה; הסכסוך אף מעסיק את שגרירויות פרו וצרפת (המנזר רשום כתאגיד צרפתי). התביעה הוגשה באמצעות עוה"ד הילה טל ונטלי יצחק, וטרם הוגש כתב הגנה. לתביעה מצורף מכתבו של בא-כוח המנזר, עו"ד פריד ג'ובראן, הדוחה את טענות התובעים. לדבריו, על-פי ההסכמים בין הצדדים יכול המנזר לסיים כראות עיניו את ההתקשרות החקלאית עימם. המנזר הודיע להם שהוא זקוק לקרקע לצורכי בנייה, והעניק להם שישה חודשים כדי להתפנות - אך הם מסרבים לעשות זאת, נוהגים בבריונות ומאיימים על אנשי המנזר (שהגיש תלונה למשטרה). עוד הוא אומר כי אין יסוד לטענה כאילו הקרקע הוענקה להם לצמיתות, וגם אם הייתה הענקה כזאת - היא בטלה בשל היותה מנוגדת לחוקי הכנסייה והמדינה. המנזר מזכיר שהוא נהנה מהגנתם הדיפלומטית של צרפת והוותיקן, אשר שגרירויותיהם קיבלו עידכון "והן פועלות בכל הדרגים הנדרשים". ג'ובראן מייחס לשגריר פרו "התנהגות בזיונית" ומודיע שבכוונת המנזר להגיש נגדו תביעת לשון הרע בשל מכתבו לשגרירות הוותיקן, ואף לפנות למשרד החוץ בשל מה שהוא מכנה הניצול הציני של המעמד הדיפלומטי בידי השגריר ומוריאנו (קונסולית כבוד של פרו). לדבריו, מוריאנו ואבו-סנינה הם מסיגי גבול, המוזמנים לעזוב את השטח בכל רגע.