תביעות בנושאי מקרקעין יידונו במלואן בבית המשפט המחוזי, גם אם הסעד האופרטיבי שבהן מצוי בסמכותו של בית משפט השלום ורק הסעד הכספי מצוי בסמכותו של המחוזי. כך קובעת (15.8.23) שופטת בית המשפט העליון, גילה כנפי-שטייניץ, המבטלת את הלכת עקריש משנת 1958. היא נמנעה מלפסוק בנושאים אחרים בהם יש צורך בפיצול סעדים בין שתי הערכאות. החוק קובע, כי בית משפט שלום ידון ב"תביעות בדבר חזקה או שימוש במקרקעין או בדבר חלוקתם או חלוקת השימוש בהם, לרבות תביעות הכרוכות בהן שעניינן חזקה או שימוש במיטלטלין, יהיה שוויו של נושא התביעה אשר יהיה". לעומת זאת, תביעות כספיות בסך 2.5 מיליון שקל ומעלה מצויות בסמכותו של המחוזי. הלכת עקריש קבעה, כי במקרה כזה יש להגיש לשלום את התביעה בנוגע לשימוש בקרקע, ולמחוזי - את התביעה הכספית הנגזרת מאותו סכסוך. כנפי-שטייניץ מציינת, כי הוראה דומה של סעדים נקבעה במקרים נוספים בהם הסעד ההצהרתי הוא בסמכותו של השלום והסעד הכספי הוא בסמכותו של המחוזי. על פיצול זה נמתחה ביקורת רבה לאורך שנים, כולל בפסיקתו של בית המשפט העליון, אשר קרא למחוקק להסדיר את הסוגיה. אולם בהעדר התקדמות חקיקתית ולנוכח העובדה שהפיצול במקורו הוא יציר הפסיקה, הגיעה העת לבטל את הלכת עקריש ולקבוע ערכאה אחת בלבד בתביעות מקרקעין. לדברי כנפי-שטייניץ, כיום מקובל לסבור שהסיבה העיקרית לחלוקת הסמכויות בין הערכאות היא היעילות הדיונית. מבחן הסעד המבוקש בתביעה הוא הדרך הפשוטה ביותר לחלק ביניהן כבר בתחילת הדרך. "משקלה של התפיסה שלפיה יש לשמור באדיקות על ניתוב ההליכים על-פי כשירות השופטים איננו רב, וממילא לא ניתן לטעון כי בית המשפט המחוזי אינו כשיר דיו לדון בעניינים שבתחום סמכותו של בית משפט השלום". כנפי-שטייניץ מוסיפה: "כשם שלא יהא זה יעיל להעביר הליך לבית משפט השלום לאחר שבית המשפט המחוזי השקיע משאבים בבירורו, כך גם פיצול תביעה בין הערכאות השונות, באופן בו בית המשפט המחוזי ובית משפט השלום ייאלצו לנהל כפל התדיינות בהליכים הנסובים על אותה מסכת עובדתית ועל אותה עילת תביעה, מוביל לבזבוז ניכר של משאבים". עוד היא מזכירה, כי בכמה מקרים אפשר המחוקק במפורש לבתי משפט השלום והמחוזי לדון בנושאים המצויים בסמכותו של האחר, וגם מכך ניתן ליטול השראה לנושא הפיצול בתחום המקרקעין. לסיכום אומרת כנפי-שטייניץ: "מקום בו דן בית המשפט המחוזי בתובענה שאחד מסעדיה בא בגדרי סמכותו העניינית, משקיע משאבים בבירורה ומכריע בשאלות שבמחלוקת, אין זה יעיל כי הדיון בסעדים אחרים הנובעים מאותה עילה יתקיים לפני בית משפט אחר, באופן המכביד הן על בעלי הדין, הן על מערכת בתי המשפט והן על ציבור המתדיינים כולו. אף אין הצדקה לקבוע כי בית משפט השלום הוא בעל הכשרה ייחודית לדון בסעדים אלו. לפיכך, אני סבורה כי בשים לב לתכליות שתוארו, יש ליישם את כללי הסמכות העניינית באופן המאפשר לבית המשפט המחוזי לדון בתובענה כולה. "...יש לקבוע אפוא כי בית המשפט המחוזי מוסמך לדון גם בסעדים כספיים בסכום המסור לסמכותו של בית משפט השלום, אם אלו נלווים לתביעה לסעד במקרקעין הנתון לסמכותו... בכך, ניתן יהיה למנוע את פיצול הדיון בין הערכאות השונות, למנוע בזבוז של משאבי הצדדים וזמן שיפוטי יקר, לאיין את החשש מהכרעות סותרות, ולשפר את זכות הגישה לערכאות; זאת מבלי להיגרר להתדיינות מקדמית מסורבלת בשאלת הסמכות לדון בתביעות מהסוג בו עסקינן". כנפי-שטייניץ קבעה, כי בית המשפט המחוזי מרכז ידון בבקשתו של של אליעזר זילברברג לתקן את תביעתו נגד ליאורה פרו, במחלוקת על רכישת דירה. השופטים יצחק עמית ויעל וילנר הסכימו עם כנפי-שטייניץ. את זילברברג ייצג עו"ד אמיר כהן, ואת פרו - עו"ד עירו מוניץ.