ספק שירות אשר אינו חותם על חוזה עם הצד האחר - יקבל שכר ראוי בשיעור מופחת, כאשר יבוא בית המשפט לקבוע את התשלום. כך קובע לראשונה (8.10.23) שופט בית המשפט העליון, אלכס שטיין. מדובר במקרים בהם בית המשפט הוא הקובע את הסכום, על-פי חוק עשיית עושר ולא במשפט. שטיין מסביר: "הטלת האחריות על נותן השירות - 'המזכה' במובנו של חוק עשיית עושר ולא במשפט - נובעת ממעמדו כמי שיכול למנוע את בזבוז המשאבים השיפוטיים ואת עלויות ההתדיינות המיותרות בקלות יחסית. זאת, מאחר שבידיו, ובידיו בלבד, מצוי הכוח למנוע את ההתקשרות בדבר הספקת שירותיו מעיקרה על-ידי פעולה פשוטה של 'שב ואל תעשה'. למקבל השירות, במובחן מנותנו, אין מידע - או, למצער, אין מידע שלם - אודות היקף השירותים העתידים להינתן ואודות רצונותיו של נותן השירות באשר למחירם המבוקש. "הווה אומר: בצאתנו מן הנחה שבזבוז משאבים שיפוטיים והוצאות עלויות התדיינות מיותרות הם בגדר נזק, נותן השירות הוא מונע הנזק הזול ביותר שעליו ראוי להטיל אחריות לחוסר הוודאות באשר למחיר השירות. מכאן ברירת המחדל של הפחתת שכרו הראוי של נותן השירות או, למצער, של העמדתו ברף הנמוך של שכר ראוי. כאמור, ברירת מחדל זו נשענת על שני טעמים. הטעם הראשון והעיקרי הוא הגנה על אינטרס ההסתמכות והציפייה של מקבל השירות באשר למחיר השירות שבו יחויב. הטעם הנוסף הוא טובת הציבור לו יש אינטרס במניעת התדיינויות, בקיצורן ובצמצום עלויותיהן. "אחרי שאמרתי את אשר אמרתי, אוסיף ואבהיר כי מדובר בברירת מחדל אשר תהא ניתנת לסתירה במקרים המתאימים לכך, בהם יהא זה ראוי להטיל את האחריות בגין חוסר הוודאות באשר למחיר השירות דווקא על מקבל השירות. כך הוא, למשל, כאשר מקבל השירות הוא זה שגרם לכך שההתקשרות בין הצדדים נעשתה שלא במסגרת חוזה, וכן במקרים בהם מקבל השירות ניצל את מספקו על-ידי הטעיה או בחוסר תום לב".

התשלום לסוכנת בישראל הופחת במחצית

שטיין הפחית במחצית את הסכום שתשלם יצרנית ציוד הבידוק הביטחוני Smiths Detection לחברת ווטאירפול הנדסה, אשר ייצגה אותה בישראל בשנים 2006-1992, בלא שנחתם ביניהן הסכם. עובדה זו הובילה ל-14 שנים של התדיינות ולפסק דין של בית המשפט המחוזי מרכז (השופט אורן שוורץ), ולפיו על סמית לשלם לווטאירפול 17 מיליון שקל; תביעתה של וויטראפול עמדה על 44.5 מיליון שקל. המחלוקת התמקדה בעסקות בהן רכשה רשות שדות התעופה מכונות בידוק מטען מתוצרת סמית; ווטאירפול טענה שהיא זכאית לעמלה בסך 25% מהכנסותיה של סמית בעסקות אלה. שוורץ קבע שהסכום, על בסיס עשיית עושר ולא במשפט, הוא 15% מן העסקות. כאמור, שטיין הפחית את הסכום במחצית ל-7.5%, שהם 8.5 מיליון שקל. לדבריו, שכרו של הסוכן יורד ככל שערך הסחורה עולה, והוא אינו מגיע ל-15% כאשר מדובר בעשרות מיליוני שקלים. עוד הוא אומר כי ווטאירפול לא נהגה כיאות כאשר נמנעה מלסכם את שכרה ואף לא הודיעה מראש לסמית על הסכום שתבקש. מן הסתם, מעיר שטיין, ווטראיפול קיוותה שבית המשפט יפסוק לה שכר ראוי; התנהלות זו "אינה עולה בקנה אחד עם הצורך החברתי לקיים ודאות עסקית, לגרום לכך שספקו של שירות יידעֵ את מקבלו אודות השכר שיבקש לקבל עבוד שירותיו, למנוע את בזבוזם של משאבים שיפוטיים, הממומנים על-ידי משלמי המיסים, ולחסוך בעלויות ההתדיינות". הימנעות מהפחתה משמעותית בשכר תהיה תוצאה בלתי צודקת בעליל. שטיין הותיר על-כנו את שכר הטרחה שנפסק לטובת ווטאירפול במחוזי - 1.4 מיליון שקל - וחייב אותה לשלם 125,000 שקל בעליון. הוא שינה את בסיס החישוב וההצמדה, כך שהללו יתווספו רק משנת 2022 ולא משנת 2010. השופטים חאלד כבוב ויצחק עמית הסכימו עם שטיין (אם כי כבוב מנימוקים שונים בחלקם). את סמית ייצגו עוה"ד גלעד וקסלמן ונועה ליאון-חיים, ואת ווטאירפול - עו"ד גד טיכו.