בני זוג מאותו המין כשירים לאמץ ילדים - קובע פה אחד (28.12.23) בית המשפט העליון. פסק הדין ניתן לאחר שהמדינה התחייבה בשנת 2017 לפעול לתיקון חוק האימוץ, כך שתבוטל ההעדפה הניתנת בו לזוגות הטרוסקסואליים על פני בני זוג מאותו המין, אך לא עשתה זאת. סעיף 3 לחוק אימוץ ילדים קובע, כי "אין אימוץ אלא על-ידי איש ואשתו יחד". הפרשנות שהייתה נהוגה בידי המדינה היא שבהתאם לסעיף זה, רק זוגות הטרוסקסואליים כשירים לאמץ, ואילו אימוץ בידי זוגות מאותו המין אפשרי רק כחריג לכלל ובהתאם לסעיפים אחרים בחוק האימוץ. לאור זאת, בקשות אימוץ של זוגות חד-מיניים נבחנו רק כאשר לא ניתן היה למסור את הילד לאימוץ לבני זוג הטרוסקסואליים. היועצת המשפטית לממשלה, גלי מיארה, הסכימה שניתן לפרש את סעיף 3 גם ככזה המאפשר אימוץ בידי זוג חד-מיני, וציינה שפרשנות כזאת עולה בקנה אחד עם חוק האומנה (שלעיתים קרובות הוא שלב קודם לאימוץ). לעומת זאת, שר העבודה והרווחה, יעקב מרגי (ש"ס), התנגד נחרצות בנימוק של טובת הילד: "ילד שנמסר לאימוץ נושא על גבו מורכבויות וקשיים, הן מעצם היותו ילד מאומץ והן נוכח נסיבות חייו או הנסיבות שהביאו לאימוצו. במצב דברים זה, העברתו למסגרת משפחתית חד-מינית יש בה בכדי להוסיף לחייו מורכבות נוספת. קיימת חשיבות רבה להעברת ילד למסגרת משפחתית הדומה ביותר לזו שממנה הגיע, לקטין שנמסר לאימוץ לא ניתנת האפשרות לשמר את זהות הוריו הביולוגיים ולכן יש לעשות מאמץ לשמר עד כמה שניתן את אורח החיים והמסגרת המשפחתית שבה נולד". הסתדרות הפסיכולוגים מסרה לבג"ץ, כי מחקרים שנערכו בארץ ובחו"ל מצביעים באופן חד-משמעי על כך שאין הבדל פסיכולוגי והתפתחותי בין ילדים שגדלים בקרב זוגות מאותו המין בהשוואה לילדים שגדלים בקרב זוגות הטרוסקסואליים. לדבריה, גידול ילדים בקרב זוגות מאותו המין אינו משפיע באופן שלילי על בריאותם הנפשית של ילדים ואף אינו פוגע בהתפתחותם הפסיכולוגית והרגשית. ממלא-מקום הנשיא, עוזי פוגלמן, קובע שיישום עקרונות תורת הפרשנות מעלה, כי יש להעדיף את הפרשנות שכוללת זוגות מאותו המין. לשונו של סעיף 3 אומנם מתיישבת יותר, על פני הדברים, עם הפרשנות לפיה המילים "איש ואשתו יחד" מתייחסטת לבני זוג הטרוסקסואליים. אולם, הפרשנות לפיה סעיף זה כולל גם בני זוג מאותו המין, אינה חורגת ממתחם הפרשנויות הלשוניות האפשריות. "לא פעם קבע בית משפט זה כי גם פרשנות שונה מהפרשנות הרגילה והפשוטה של ביטוי בשפה העברית, עשויה לבוא בגדרי מתחם הפרשנויות הלשונית האפשרויות", מזכיר פוגלמן. לכן, השאלה איננה מהי המשמעות הלשונית של "איש ואשתו" אלא מהו המסר הנורמטיבי הנובע מביטוי זה. פוגלמן מסביר, כי בחינת הביטוי בהקשרו הלשוני המלא מלמדת, כי לשון הסעיף יוצרת הבחנה בין שתי קטגוריות כלליות: מי שמשתייך למסגרת משפחתית שכוללת זוג הורים, לעומת מי שמבקש לאמץ לתוך מסגרת משפחתית חד-הורית. קרי, מרכז הכובד של הסעיף הוא שמדובר באימוץ על-ידי מערכת זוגית יציבה שאליה יימסר הילד, בשונה מיחיד. עיון בהיסטוריה החקיקתית מעלה, ששאלת כשירותם של בני זוג מאותו המין לאמץ, כלל לא ניצבה לפני המחוקק - מציין פוגלמן. לדבריו, התכלית הסובייקטיבית אותה ראה המחוקק לנגד עיניו הייתה, שטובת הילד היא לגדול בתא משפחתי שכולל זוג הורים. זאת, מתוך תפיסה שהקשר הזוגי בין ההורים מהווה תנאי ליצירת תא משפחתי שיש בו כדי לספק לילד יציבות וביטחון. המחוקק רצה להבטיח שיהיו לילד שני הורים; הוא לא עסק בשאלת נטייתם המינית. פוגלמן מוסיף, כי פרשנות לפיה בני זוג מאותו מין באים בגדרי הסעיף, מיטיבה לקדם את התכלית האובייקטיבית העיקרית של חוק האימוץ - טובת הילד. זאת, בשים לב לעמדות המקצועיות אשר הוצגו במסגרת ההליך, המעידות כולן, כי לנטייה המינית של ההורים אין השפעה על טובת הילד, בעוד דבריו של מרגי נטענו ללא כל תימוכין. גם הגשמתה של הזכות החוקתית לשוויון תומכת בפרשנות זו, שכן ההפליה בין זוגות הטרוסקסואליים לבין זוגות חד-מיניים נושאת עימה מסר, לפיו נטייתו המינית של אדם - שהיא מאפיין משמעותי בזהותו - משליכה על יכולתו לספק בית מיטיב ואוהב לילד, וכי הורותם של זוגות מאותו מין היא נחותה בהשוואה להורות במסגרת תא משפחתי מסורתי.