אחת מהמגבלות המוטלות על חברי הכנסת בהפעלת סמכויותיהם היא מגבלת האמון, הנובעת מחובת האמון הציבורי המוטלת עליהם מכוח היותם שליחי העם. בהתאם למגבלה זו, נדרשים חברי הכנסת להפעיל כל אחת מהסמכויות הציבוריות שהופקדו בידיהם, ובכלל זה הסמכות המכוננת, למען התכליות לשמן הוקנתה להם אותה סמכות, ולא לקידומן של תכליות זרות לסמכות בה מדובר.
דוקטרינת השימוש לרעה בסמכות המכוננת משקפת ואוכפת מגבלה זו כאשר עסקינן בהפעלת הסמכות המכוננת שבידי חברי הכנסת. על-פי דוקטרינה זו, נדרש בית המשפט למנוע ניצול של הסמכות המכוננת שלא על-מנת לשרת את התכליות אשר לשמן הוסמכה הכנסת לפעול כרשות מכוננת - דהיינו, עיצוב עקרונות היסוד של שיטת המשטר הישראלית, וביצורם כהסדרים קבועים וכלליים.
עניינה של דוקטרינת השימוש לרעה בסמכות המכוננת הוא, אם כן, ניצול הסמכות המכוננת לתכלית זרה - ויובהר, לתכלית (סובייקטיבית) זרה, וזאת להבדיל ממניע פסול. "מניע" הוא עניין עובדתי הצופה פני עבר. ניתן לזהות אותו באמצעות המענה לשאלה "מה הניע את פעולת הכנסת? ("מה היה ה-trigger?"). לעומת זאת, ה"תכלית" בה מדובר היא "תכלית סובייקטיבית", אשר אף היא נבחנת כעניין עובדתי, ואולם כעניין עובדתי הצופה פני עתיד. ניתן לזהות את התכלית (הסובייקטיבית) באמצעות התשובה לשאלה "מהו היעד שהכנסת ביקשה להשיג בפעולתה?"
המבחן שנקבע בפסיקת בית משפט זה להפעלת דוקטרינת השימוש לרעה בסמכות המכוננת מבוסס על מהלך דו-שלבי: בשלב הראשון, שלב הזיהוי, נדרש בית המשפט לבחון האם חוק היסוד בו מדובר כולל מאפיין חשוד, דהיינו מאפיין המעלה חשד ביחס להתאמתו לשמש כנורמה חוקתית.
ככל שנמצא כי לחוק היסוד אחד מהמאפיינים הללו מתעורר חשש לשימוש לרעה בסמכות המכוננת, ועל כן הנטל עובר לכתפי המשיבים להסביר מדוע חשש זה אינו מבוסס. זאת, באפשרותם לעשות בשלב השני, שלב הצידוק, על-ידי הצגת הסבר מניח את הדעת להפעלת הסמכות המכוננת במקרה הנדון, בגדר הסבר המלמד מדוע מצאו לנכון להעניק לנורמה מעמד חוקתי למרות המאפיין החשוד שדבק בה. בדרך זו ביכולתם להסיר את החשש לשימוש בסמכות המכוננת לתכלית זרה, באמצעות הצגת הסבר המלמד כי מדובר בחשש שווא.
הימצאותו של מאפיין חשוד אומנם מעלה חשש לשימוש בסמכות המכוננת לתכלית זרה, ואולם מטרתנו אינה לשלול באופן מוחלט את האפשרות לכלול ב"חוקה בהתהוות" הוראה שדבק בה מאפיין חשוד, אלא רק לוודא כי הכללת הוראה שכזו לא נעשתה לתכלית פסולה.
במילים אחרות, לא טהרנות או קפדנות לשמה מנחה אותנו באיסור לכלול ב"חוקה בהתהוות" הוראה זמנית, פרטנית או זרה לנוף החוקתי. אין אנו "עורכים ספרותיים" המבקשים להבטיח כי בחוקה לא יימצאו סרחים עודפים שאין בהם צורך. הרצון למנוע שימוש לרעה בסמכות המכוננת לשם קידום תכליות הזרות לאלה שלשמן הוכרה הסמכות הוא העומד לנגד עינינו, ומטעם זה נדרש לאפשר לכנסת ללמד הגנה על מעשי ידיה, ולשכנע כי למרות החריגות שיש בהוראה, מקומה יכירנה במסגרת "החוקה בהתהוות".