ניצולי שואה ממרוקו אינם זכאים לפיצוי על-פי חוק נכי רדיפות הנאצים - שב וקובע (29.1.24) שופט בית המשפט העליון, יחיאל כשר. זאת, בשל ההגדרות בחוק הפיצויים הגרמני עליו מבוסס החוק הישראלי, כפי שפסק בעבר בית המשפט העליון, ולאור העובדות ההיסטוריות. חוק נכי רדיפות הנאצים משנת 1957 אימץ את החקיקה הגרמנית, כחלק מההסכמים בין ישראל לבין מערב גרמניה. לפיכך, הוא מעניק פיצוי למי שנפל קורבן לאלימות או שלילת חרות בשטחים שהיו בשליטה ישירה של גרמניה הנאצית או של אחת מגרורותיה. בשנת 1974 קבע בית המשפט העליון, כי נדרשת זיקה טריטוריאלית לשטחי הרייך השלישי כדי לזכות בפיצוי. בית המשפט חזר על פסיקה זו לאורך השנים, כולל בהרכב מורחב בשנת 2005, שם קבע השופט מישאל חשין: "אמצעי אלימות שהחוק מדבר בהם הם אמצעים שננקטו תחומי הרייך השלישי בלבד, אך לא אמצעים שנקטו ממשלות זרות אף אם פעלו בהשראת הנאצים. לשון אחר: תחום פרישתו הגאוגרפי של החוק הגרמני הוא בגבולות הרייך השלישי בלבד. ואשר למהות הפגיעה המזכה בפיצוי קובע החוק הגרמני כי הפיצויים יוענקו לנרדפים שסבלו מהגבלת חרות, הכוללת בין השאר נשיאת טלאי צהוב וחיים במעמד לא חוקי ובתנאים שאינם עולים בקנה אחד עם כבוד האדם". בשנת 2021 קבע בית המשפט העליון, כי החוק אינו חל על ניצולים ממרוקו, אשר הייתה תחת שליטת משטר וישי הצרפתי ששיתף פעולה עם הנאצים. יהודי מרוקו סבלו מ"פגיעות ומגבלות, תוך פגיעה קשה בכבודם כבני אדם וכיהודים. חרותם נפגעה בהיבטים שונים, באופן שוודאי עולה כדי רדיפה וסותר עקרונות יסוד של חברה דמוקרטית ומתוקנת. מדינת ישראל אף הכירה בכך בהקשרים אחרים. ברם, לא עולה כי עוצמת שלילת החרות והמגבלות שהוטלו עומדת בתנאים הקבועים בחוק נכי רדיפות הנאצים, כפי שעולה מלשונו וכפי שמקובל לפרשו תחת הדין הגרמני והישראלי כאחד".

מדובר באותן עובדות

למעלה מ-1,500 ניצולים ממרוקו, אשר תביעותיהם לפיצוי נדחו, תיקנו את ערעוריהם בעקבות פסק דין זה וטענו, כי המסד העובדתי של מקריהם שונה מזה שהוביל לפסק הדין ב-2021. הם טענו, כי משטר וישי היה גרורה של גרמניה הנאצית ולכן הם זכאים לפיצוי. בית המשפט המחוזי בבאר שבע דחה את הערעורים בשל פסק דינו של בית המשפט העליון ובקובעו, כי עקרונית מדובר באותן עובדות לגבי רדיפת יהודי מרוקו. כשר דחה את ערעוריהם באומרו, כי אין מקום לסטות מן הקביעה העובדתית ולפיה משטר וישי היה אוטונומי ברדיפת היהודים בצרפת ובמושבותיה ולעיתים אף הקדים את הנאצים. עוד הוא קובע, כי אין מקום לשנות את הפסיקה ארוכת השנים של בית המשפט העליון בנוגע לתנאי הזכאות לפיצוי לפי חוק נכי רדיפות הנאצים. המערערים ביקשו להסתמך על דברי השופט יוסף אלרון בפסק הדין מ-2021, ולפיהם קיים קושי בהסתמכות על החקיקה הגרמנית, אך כשר דוחה גם טענה זו. לדבריו, אלרון קרא למחוקק לשקול להרחיב את מעגל הזכאות, אך גם הוא לא כפר בכך שכרגע הפרשנות המחייבת היא זו הנובעת מהחוק הגרמני. לבסוף מדגיש כשר: "עניינה של בקשת רשות הערעור דנן אינו במחלוקת על סבלם של המבקשים וסבלה של יהדות מרוקו בתקופה שבין יוני 1940 – נובמבר 1942. סבל זה אינו שנוי במחלוקת כלל. עניינה של בקשת רשות הערעור דנן הוא בשאלה האם זכאים המבקשים, יוצאי מרוקו, שסבלו בתקופה הרלוונטית, לפיצוי על-פי חוק נכי רדיפות הנאצים. התשובה לכך, מהטעמים המפורטים לעיל, הינה, לצערי, שלילית". השופטים נעם סולברג ויעל וילנר הסכימו עם כשר. את המערערים ייצגו עוה"ד דוד ידיד, דורון עצמון, גיא תותי ומוטי מויאל, ואת המדינה - עו"ד יואב שחם.