שופט בית המשפט העליון, חאלד כבוב, דחה על הסף (7.2.24) את בקשתה של שוטרת משמר הגבול אוריאן בן-כליפא לערער על הרשעתה ועונשה לאחר שתקפה פלשתינית בירושלים. בשעתו מתח השר איתמר בן-גביר ביקורת על הרשעתה ועונשה, והמשטרה החזירה אותה לשירות. בן-כליפא נקנסה ב-4,000 שקל, הוטל עליה מאסר על תנאי והיא הצטוותה לפצות את המתלוננת ב-2,000 שקל. בן-כליפא הורשעה בכך שבעת שהוצבה בחסימה בעיר העתיקה, שנועדה למנוע מעבר הולכי רגל של תושבים מקומיים, דחפה מספר פעמים את המתלוננת שהגיעה למקום וביקשה לעבור. היא עשתה זאת ללא סיבה להשתמש בכוח, מעשיה גרמו להפרת סדר והמתלוננת נעצרה והוכנסה לניידת. כאשר הגיעו לנקודת המשטרה, דחפה בן-כליפא את המתלוננת, הושיבה אותה על כיסא, אחזה בצווארה מספר שניות וניערה אותה פעמיים. בית משפט השלום בירושלים זיכה את בן-כליפא מאשמת שיבושי מהלכי משפט, בנימוק של הגנה מן הצדק ותוך ביקורת קשה על המחלקה לחקירות שוטרים (ראו קישור משמאל). בית המשפט המחוזי בירושלים דחה את הערעורים ההדדיים בפרשה באומרו, כי אין עילה להתערב בממצאים העובדתיים של בית משפט השלום. השופטים דחו את טענתה של בן-כליפא, לפיה יש לזכותה מכל אשמה בשל הגנה מן הצדק וקבעו העונש שהוטל עליה הוא מאוזן וסביר. היא לא נטלה אחריות על מעשיה והפגיעה בה מצומצמת, שכן היא הוחזרה לעבודה במשטרה בתפקידי מנהלה, ואין אינדיקציה לכך שלאחר סיום ההליך המשפטי היא לא תוחזר לשירות גם בתפקידי לוחמה. בבקשתה לערער לבית המשפט העליון טענה בן-כליפא, כי אין זה סביר שהיא הורשעה, בעוד הפלשתינית שהפרה את הוראותיה כלל לא הועמדה לדין. עוד טענה, כי על בית המשפט העליון להציב גבולות ברורים בין דין משמעתי, דין פלילי והפקת לקחים בלבד במקרים דומים. אולם, כבוב קובע, כי מדובר בניסיון כושל לעטות לבוש עקרוני על שאלות נקודתיות שאינן מצדיקות דיון בגלגול שלישי: "משנקבע בענייננו כי 'השימוש בכוח בתוך נקודת המשטרה נעשה בחוסר סמכות', לא מתעוררת השאלה בדבר גדרי השימוש בכוח סביר במסגרת תפקידו של השוטר. לשון אחר – הדגש במצב דברים מעין זה אינו על סבירות הכוח, אלא על עצם הסמכות להפעלתו".