עוד טוען אוחיון, כי נראה שהשתלטותה של מדיסון נעשתה בתיאום עם הילטון (המפעילה את המלון). הוא מסביר, כי כאשר רכש את איי.פי.סי - שתי חברות שבבעלותו נטלו מהרשת הלוואות בסך 17 מיליון דולר לתשלום חובות עבר שלה בגין שימוש במותג וולדורף אסטוריה ולשיפוץ המלון. בפועל, הוא אומר, 10 מיליון דולר מתום הסכום היו הלוואה רעיונית בלבד, האמורה להישחק לאורך שנות הפעלת המלון בידי הילטון. הסכם ההלוואה עם הילטון קבע, כי במקרה של העברת מניות אסורה בחברת איי.פי.סי - תוכל הרשת להעמיד את יתרת החוב לפרעון מיידי. לדברי אוחיון, הילטון ראתה בהשתלטותה של מדיסון משום העברה שכזאת ומימשה את זכותה לגבי ההלוואות שהעניקה לחברת ילוסטון. מטרתה של הילטון בקנוניה זו, הוא טוען, הייתה להבטיח שהרשת תמשיך לנהל את המלון תקופה ארוכה בלא לשלם את דמי הניהול (2.6% מהמחזור, עוד 2% כעמלת שירותים ועמלת תמריץ בשיעור של 6%-10% מהמחזור). לדברי אוחיון, הילטון היא שהייתה אמורה לפרוע בפועל את ההלוואה שקיבלה ילוסטון ממדיסון; היא לא עשתה זאת, ובכך אפשרה למדיסון להשתלט על ילוסטון. כל אלו, הוא טוען, מעלים את החשד שמדובר בפעולה מתואמת, שבסופה תאפשר מדיסון להילטון לרכוש את המלון בסכום העולה אומנם על ההלוואות שהעניקה לו, אך במחיר נמוך בהרבה משוויו האמיתי. הוא גם מעלה את האפשרות, שמדובר בניסיון של הילטון לפעול נגדו בשל השותפות ביניהם במלון בוורסאי שבצרפת. אוחיון טוען כאמור, כי השעבוד המקורי על הדירות - שלדבריו החל את תהליך ההשתלטות על המלון - נרשם בצורה בלתי חוקית ולכן יש לקבוע שאין לו כל משמעות, וכי מדיסון ביצעה מימוש עצמי אסור. עוד הוא טוען, כי נכסיה של איי.פי.סי משועבדים לטובת המדינה, אשר העניקה לה בשנת 2006 מענק בסך 203.4 מיליון שקל, ושעבוד זה מונע את העברת המלון לידיים אחרות. לבסוף טוען אוחיון, כי מדובר בקרקע מדינה שאת הבעלות בה לא ניתן להעביר למי שאינם ישראלים. התביעה הוגשה באמצעות עוה"ד שי גרנות, יהודה אילוק וראשד טיבי, וטרם הוגשו כתבי הגנה.