בפסק הדין צוין כי על-אף הקשיים ההסתגלותיים שחוותה החיילת עם גיוסה, אין להשלים עם היעדרותה, שפגעה לא רק בערכי השוויון ובמוכנות הצבא בחירום אלא גם במשמעת הצבאית ככלל. עם זאת, הוערך כי לקשייה הנפשיים וכן לעובדה שהעבירה בוצעה ימים ספורים לאחר גיוסה, יש השפעה מקלה מסוימת על מידת אשמתה.
דחיית דרישת התביעה להורות כי הרשעתה לא תהיה מסויגת ברישום הפלילי, נומקה בכך שבהיעדר המצב המלחמתי, היה ננקט נגדה הליך משמעתי בלבד; ומכאן שלא הוצגו טעמים ממשיים המצדיקים סטייה מן הכלל של רישום פלילי מסויג.
בית הדין הבהיר כי ברור שבעת לחימה, מידת הענישה על נעדרים חייבת להיות חמורה יותר מאשר בימי שגרה, בהתאם להיקף המלחמה, משכה ועצימותה. עם זאת, נקבע כי לא היה מקום להתערב במתחם העונש ההולם שקבע בית הדין המחוזי ובגזר הדין הספציפי בתוך אותו מתחם.