אחריותה של חברת ממן לנזקים שנגרמים למטענים שהיא מאכסנת תהיה מוגבלת ועשויה שלא להגיע למלוא הנזק. זו משמעות פסק דינו של בית המשפט העליון (21.4.24), לפיו החברה - המפעילה מסופי מטענים בנתב"ג - נחשבת ל"מוביל אווירי" על-פי אמנת מונטריאול. ממן (מסופי מטען וניטול) הייתה בעבר חברה ממשלתית ונהנתה מבלעדיות בתחום אחסון מטענים מסחריים עד לשחרורם מן המכס. כיום היא נמצאת בשליטת חברת תעבורה ואת 2023 סיימה עם הכנסות של 1.1 מיליארד שקל ורווח נקי של 47 מיליון שקל. בשוק פועלות חברות נוספות, אך ממן עדיין חולשת על 55% מהפעילות ולכן מוכרזת כמונופול. אמנת מונטריאול משנת 1999 העלתה את תקרת הפיצוי שיכול נוסע או בעלי מטען לקבל תמורת נזקים והקלה על הגשת תביעות נגד חברות התעופה, כאשר במקביל לא ניתן לתבוע פיצוי גבוה יותר בהליכים משפטיים. השאלה שבמרכז פסק הדין הייתה האם ממן נחשבת לסוכן של המוביל האווירי (agent of the carrier), שאז חלה עליה אמנת מונטריאול ותביעות נזיקין נגדה מוגבלות לסכומים הקבועים באמנה; או שהאמנה אינה חלה עליה וניתן לתבוע נזקים גם בסכום גבוה יותר. השופט עופר גרוסקופף קובע, כי האפשרות הראשונה היא הנכונה, וזאת בניגוד לפסק דין של בית המשפט העליון משנת 1987 (כאשר ממן הייתה מונופול והחברות היו חייבות להשתמש בשירותיה). לדברי גרוסקופף, "על השאלה אם יש להחיל את האמנה בנסיבות מסוימות ניתן להתבונן משתי נקודות מבט. האחת, נקודת מבט פנימית, לפיה סוכן של המוביל האווירי הוא גורם אשר פועל מטעמו ובשירותו של המוביל האווירי, מכוח בחירה רצונית של המוביל האווירי; השנייה, נקודת מבט חיצונית, לפיה סוכן של המוביל האווירי הוא כל גורם המהווה חלק פונקציונלי ממערך ההובלה של המוביל האווירי". גרוסקופף קובע, כי נקודת המבט החיצונית היא המכרעת בשאלה מיהו "הסוכן" של המוביל האווירי. לכן, "יש להתמקד במהות הפעולות אותן מבצעת ממן ולקבוע אם פעולות אלו נעשות כחלק מקידום ביצועו של חוזה התובלה", ואין חשיבות לסביבה התחרותית בה היא פועלת ולכך שחברות התעופה יכולות להתקשר עם חברת אחסון אחרת. ממן אחראית על העברת המטען מן המטוס למחתם התפעול הרלוונטי; המוביל האווירי או נציגו פורק שם את המטען וממיין אותו; ממן מאחסנת אותו עד לשחרורו מהמכס ומעבירה אותו לידי המוביל או נציגו. פעולות אלו מיועדות לקדם את חוזה התובלה האווירית (דהיינו, את ההטסה הספציפית) ולכן ממן היא סוכן של המוביל - ואמנת מונטריאול חלה עליה.

190,000 דולר מול 2.9 מיליון שקל

השופט יחיאל כשר הסכים עם גרוסקופף, אם כי מנימוקים שונים בחלקם. לדבריו, יש לבחון את מעמדה של ממן הן מנקודת המבט הפנימית והן מן החיצונית. בנוסף לשירותיה של ממן העונים על נקודת המבט החיצונית, חברות התעופה מתקשרות איתן מרצונן ולכן היא עונה גם על נקודת המבט הפנימית. השופט יצחק עמית סבור בדעת מיעוט, כי ממן אינה "סוכן" של חברות התעופה, וזאת על-פי הפסיקה לאורך השנים שקבעה זאת לאור טיב פעילותה של החברה בנתב"ג. ממן היא גורם זר לקשר בין בעלי המטען לבין חברת התעופה, פעילותה מרוחקת מן המטוס, היא זרוע ארוכה של המכס ולא של חברת התעופה, והיא אינה "סוכן" כשם שרשות שדות התעופה אינה סוכן. בית המשפט העליון קיבל ברוב דעות את ערעורה של ממן על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז, בו נקבע שהיא אינה "סוכן". חברת עוזי את אריק ייבאה מסין בשנת 2020 ציוד למאבק בקורונה וטענה, כי רשלנותה של ממן גרמה לאיחור בשחרור הציוד ואף לאובדן חלק ממנו. החברה תבעה 2.9 מיליון שקל, בעוד תקרת הפיצוי על-פי אמנת מונטריאול היא 190,000 דולר בלבד. העליון קבע, כאמור, כי חבותה של ממן מוגבלת לסכום הנמוך. את ממן ייצג עו"ד משה לשם, את עוזי ייצג עו"ד צבי גרימברג, את חברת DHL (שטיפלה אף היא במטען) ייצגו עוה"ד גיל נדל ורנון גורן, ואת היועצת המשפטית לממשלה (שהתייצבה לדיון משום שמדובר בפרשנות אמנה בינלאומית) - עו"ד גיטל דמס-גוטליב.