באותו פסק דין, הפנה בית המשפט לדברי המחוזי על קמר משנת 1996 (השופטים מרים נאור, מוסיה ארד ויעקב צמח), אשר התייחס ל"הופעה שלוחת רסן של עו"ד קמר לפנינו. במשך כל שנות שבתנו על כס השיפוט לא נתקלנו בהתנהגות כה קשה וכה חמורה של עורך דין בהופעתו בבית המשפט. התנהגותו התאפיינה בהתפרצויות אין ספור ובהתעמתויות תכופות. "עו"ד קמר צעק על העדים ועלב בהם. הוא ניסה להטיל עליהם אימה. גם פגע שלא לצורך בכבודם והשפילם ללא כל הצדקה... הוא נהג להניף לעבר העדים אצבע מאיימת בטון מאיים וחזר ועשה כן למרות דרישת בית המשפט להימנע מכך... לאורך כל המשפט הוא עלב גם בתובע, גער בו, שיסע את דבריו וכינה אותו כינויים קשים כגון 'שקרן' ו'דמגוג', זאת נוכח התאפקות ראויה לציון של התובע. "...עו"ד קמר המרה את פי בית המשפט בעניינים רבים. הוא התערב בניהול המשפט. בלשון עולבת הוא חלק על החלטות בית המשפט לאחר שניתנו. הוא התווכח ללא הרף עם השופטים ופנה אליהם בעזות מצח ובגסות יתרה... התנהגות מבישה זו של עו"ד קמר פגעה לדעתנו בכבודו ובכבוד מקצוע עריכת הדין ויש בה משום זילות בית המשפט אם אין לסובלה".

עוד הפנו שופטי המחוזי לפסק דין של בית המשפט העליון משנת 2018, שם אומר השופט יצחק עמית: "כתב הערעור הארוך והמפורט משתרע על פני 226 עמודים, ומותיר את הקורא שמוט לסת, הן בשל סגנון הדברים והן לאור הנרטיב העובר כחוט השני לאורך כל עמודי הערעור". הגישה בערעור הייתה ש"כל העדים הם שקרנים אינטרסנטיים או תמימים שהולכו שולל על-ידי ס' [המתלוננת]. "...ס' עצמה זכתה בכתב הערעור לשלל התייחסויות בנוסח: 'המתירנית', 'המופקרת', 'המניפולטיבית', 'קלת הפה', 'דמות קלוקלת אשר כבר משחר נערותה לא בחלה בכל מניפולציה כדרך לשרת גחמות ואינטרסים'... גם בית משפט קמא זכה לטעום מנחת זרועה של מקלדת בא-כוח המערער. כך, נמצאנו למדים כי מעייניהם של השופטים קמא היו נתונים בעיקר לחיסכון בזמן חלף הקפדה בזכויות המערער ובהוראות החוק". עמית הוסיף שם: "צר לי לומר כי חלק נכבד מטיעוניו של המערער, לרבות כיצד אמורה נפגעת עבירת מין להתנהג, מחזיר אותנו במנהרת הזמן ל'שנות השישים', אל 'הגברים של שדרות מדיסון'. קשה להאמין כי בימינו הסניגור מודיע כי יביא הרבה עדים, 'אולי ארבעים', שיספרו על אורח חייה של המתלוננת גם במהלך המשפט 'עם הבילויים, עם בגדי הים, עם בחורים, עם מסיבות, עם הכל'. "אלא שמאז שנות השישים זרמו מים רבים בקישון, ובתי המשפט השכילו להבין ולהפנים כי כלי עבודה רגילים לא יצלחו למלאכה העדינה והרגישה של נפגעי עבירות מין. הפסיקה כבר דחתה עשרות פעמים טענות דומות לאלה שהעלה המערער". לדבריו, זו הייתה גישה "שסברנו כי אבד עליה הכלח מזמן – המייחסת אשם לקורבנות עבירות מין". השופטת ענת ברון הוסיפה שם: "קשים לקריאה נימוקי הערעור המשתרעים על פני 226 עמודים, שעל עיקרם חזר בא-כוח המערער בטיעון לפנינו. קשים – לא רק משום שהמערער שב ומתכחש למעשים המיוחסים לו, סיפוק יצריו ומימוש גחמותיו באמצעות בתו, שהוכחו בלא להותיר ספק. הקושי מתבטא גם בהתייחסות אל המתלוננת, מי שהייתה קורבן לתשוקותיו ולסטיותיו של אביה, כאל 'נאשמת', כפי שהיטיב להדגיש חברי בציטוטים נבחרים, אחדים מיני רבים, שהוטחו כלפיה בערעור.

בפסק הדין הנוכחי מציין השופט חאלד כבוב, כי קמר טען נגד מהימנות המתלוננת, על-רקע התנהלותה לפני האירוע ולאחריו, וכי "כלל המעורבים בתיק – עדי התביעה, המומחים, הפרקליטים, ושופטי הערכאה הדיונית – עשו יד אחת נגדו כדי להרשיעו [את אבו-עבד]". לדברי כבוב, "חלקים רבים בנימוקי הערעור נחזים כ'כתב אישום' נגד המתלוננת, בכל הנוגע למה שתואר כ'התנהלותה המינית הבוטה'. כך למשל, נימוקי הערעור נפתחים בעיסוק נרחב בעברה המיני של המתלוננת... נטען, כי מהאמור לעיל ניתן ללמוד על 'הדחפים המיניים הבלתי נשלטים [של המתלוננת], בדרכה להתרועע עם כל מזדמן, כפי שעשתה במקרה דנן'". כבוב מוסיף: "קו הטיעון השני בערעור עוסק בהטחת האשמות בכל מי שעדותו לא התאימה לנרטיב שהוצג על-ידי בא-כוחו של המערער, תוך התמקדות בכל שביב של אי-התאמה בין העדויות השונות כראיה ניצחת לתיאום גרסאות, לקונספירציה ולמחדלי חקירה. לפי הנטען, המתלוננת היא 'גסת רוח ומרושעת מאין כמותה'; עד הראייה הוא אדם 'מושחת מידות', 'שקרן' ו'מניפולטור' אשר תיאם גרסאות עם המתלוננת; אמה של המתלוננת – 'שקרנית מדופלמת', 'יותר מניפולטיבית מהבת'. "... התובע 'בדרכו המורעלת, להרשיע חף מפשע קיווה שאיש לא ישים לב למחדליו'; פרקליט המחוז 'העניק רוח גבית לתובע ולמעשיו ובכלל זה דברים חמורים מאין כמותם'; המשטרה ה'מזוהמת' – 'פעלה באופן מכוון ובמזיד'... ואילו שופטי ההרכב בבית משפט קמא, שהוצגו בנימוקי הערעור כמי שבאו משורות הפרקליטות, ועל כן החליטו מראש להרשיע את המערער – 'לא היו מוכנים למתוח ביקורת על-אף גורם שבא מטעם המשטרה ו/או הפרקליטות'". לדברי כבוב, "נימוקי הערעור שהוגשו על-ידי בא-כוחו של המערער, למצער בחלקם הארי, נחזים כסיכומים המוגשים לערכאה הדיונית, ללא כל נימוק משפטי סדור בדבר ההצדקה להתערבות ערכאת הערעור בממצאי עובדה ומהימנות. אכן, עמודים רבים בנימוקי הערעור אף נחזים להיות מעין 'העתק-הדבק' של הסיכומים שהוגשו לבית המשפט המחוזי. "זאת ועוד, הערעור מעלה שורה של טענות לקונספירציה ש'נתפרה' בין המתלוננת, השוטרים שעסקו בתיק, וכלל עדי התביעה (ביניהם רופאים מומחים, עובדי מעבדה, עד הראייה שנחלץ לעזרת המתלוננת, ועוד), וזאת מבלי להעמיד תשתית ראייתית ראשונית להאשמות חמורות אלו. ואם בכך לא די, נימוקי הערעור מנוסחים בשפה בוטה וגסה, תוך השתלחות בכל המעורבים בתיק: פרקליטים, עדי תביעה, שופטי בית משפט קמא, ואף נפגעת העבירה". לטענות הקונספירציה של קמר לא היה כל ביסוס, מדגיש כבוב, וחמור מכך: "לא היה כל מקום להתבטאויות משולחות הרסן של עו"ד קמר ביחס ל'התנהלותה המינית' של המתלוננת. לא לפנינו ולא לפני הערכאה הדיונית. לא בכתב ולא במהלך הדיון שהתקיים לפנינו ביום 5.2.2024. לא בכלל ומוחלט. במובן זה, אין לי אלא להצטרף לדברים שנכתבו על-ידי בית משפט קמא בעניינו של בא-כוח המערער. "למען לא תימצא התמונה חסרה, אוסיף ואציין את שאמור להיות מובן מאליו לכל בר-דעת, ובוודאי לעורך דין העוסק במשפט פלילי. אין כל קשר בין מה שנטען להיות התנהלות מינית 'מתירנית' של מאן דהוא (גבר או אישה), לבין השאלה אם במקרה קונקרטי ניתנה הסכמתו לקיום יחסי מין, אם לאו".

השופט יוסף אלרון מוסיף: "אמנם רבות הדרכים לניהול הגנתו של נאשם, אולם הערות בא-כוח המערער למתלוננת על עברה המיני ומיקום שלושת תיקי החקירה הקודמים בלב פרשת ההגנה – עושים עוול של ממש למתלוננת. שמא יש לשוב ולהבהיר כי אין בטענות על 'מתירנות מינית' או על 'התנהגות חופשית ומרדנית' כדי להוות ראיות רלוונטיות כשלעצמן, לצורך ניהול הגנתו של נאשם בעבירת מין. אין מקום לטענות מסוג זה המועלות רק על-מנת 'להכתים' את המתלוננת ומתוך ניסיון לערער את תלונתה הנוכחית על פגיעה מינית בה. "נכונים הדברים ביתר שאת בענייננו, לנוכח נסיבות חייה המורכבות של המתלוננת, כפי ששיתפה באומץ ופירטה בכנות מעל דוכן העדים. לדבריה, חוויות וקשיים בחייה הביאו להוצאתה מביתה אל מוסדות לנוער בסיכון, אשר גם מהם נהגה לברוח מעת לעת. בעודה משוטטת ברחובות העיר בגיל צעיר, היוותה 'טרף קל' לעוברי אורח אשר ביקשו לנצל את מצוקותיה האישיות ופגעו ללא עכבות בגופה ובנפשה. "ניסיונו של בא-כוח המערער להיתלות בנסיבות חייה של המתלוננת כדי לטעון שלא ניתן לרחוש אמון לדבריה בכלל וביחס לתלונתה על תקיפה מינית מצדו בפרט, הוא ניסיון אשר אינו מבוסס עובדתית; נעדר משקל ראייתי רלוונטי; ואף מהול בניסיון להפוך את היוצרות כך שהמתלוננת תהא לנאשמת". אלרון ציטט את דבריו של הנשיא המנוח מאיר שמגר (בתיק האונס בקיבוץ שמרת): "השיטה שלפיה מעביר הסניגור, כאילו בסרט נע, את ההיסטוריה של חייה המיניים של מתלוננת כלשהי, כבר איננה מקובלת ואיננה מותרת".