חוקרי המשטרה רשאים לעיין ברוב המכריע של המסמכים שתפסו בלשכתה של שרת התחבורה,
מירי רגב, במסגרת החקירה נגדה. כך קובע (28.7.24) שופט בית המשפט המחוזי מרכז,
עמית מיכלס. לדבריו, רגב כלל לא יכלה לערער על החלטת בית משפט השלום בראשון לציון שהתיר את העיון, וגם לגופם של דבר לא נפל פגם בהחלטת השלום.
החקירה נפתחה בעקבות תחקירו של
רביב דרוקר בחדשות 13, בו נטען שרגב מפעילה שיקולים פוליטיים פסולים בהחלטות מקצועיות רבות משמעות של משרדה; רגב מכחישה. במסגרת החקירה נתפסו במשרדה מסמכים שלטענת רגב חלה עליהם חסינותה בהיותה שרה. נשיא בתי משפט השלום במחוז המרכז, מנחם מזרחי, עיין במסמכים אלו - שהופקדו בידיו ולא נפתחו בידי המשטרה - וקבע שיש לחוקרים זכות לתפוס אותם, למעט בודדים.
מיכלס מסכים עם קביעתו של מזרחי, כי לפי פסיקת בית המשפט העליון (הלכת אוריך, בעניינם של עוזרי
בנימין נתניהו בפרשת
שלמה פילבר) - יכולה הייתה רגב להשיג על צו החיפוש שהוצא במעמד צד אחד. בהלכת אוריך נקבע, כי ככלל אין אפשרות השגה שכזאת, אך היא קיימת במקרים "ייחודים וחריגים", כגון כאשר עולה טענה לחסינות. אולם, ממשיך מיכלס, רגב אינה יכולה לערער על החלטתו של מזרחי - שכן הן החוק והן הפסיקה אינם מאפשרים השגה נוספת על הצו.
לדברי מיכלס, הלכת אוריך עסקה במקרה בו החיפוש טרם התקיים, בעוד במקרה הנוכחי הוא כבר התקיים והמסמכים נתפסו - כך שאין חשש מפני שיבוש החקירה אם ניתן יהיה להשיג על הצו (ולכן קיבלה רגב הזדמנות לעשות זאת בפני מזרחי). אולם, המסר העולה מהלכת אוריך הוא שאין לאפשר עיכוב נוסף של החקירה. העיקר הוא, ממשיך מיכלס, שאין הסכמה מפורשת בחוק לערער על ההחלטה בהשגה - כפי שמדגיש בית המשפט העליון בהלכת אוריך.
"המשרד אינו עיר מקלט לעבירות לכאורה"
כאמור, מיכלס מסכים עם מזרחי גם לגופה של ההחלטה. המסמכים שנתפסו אינם בעלי "אופי אישי וקרוב" והיומנים הם מקצועיים ולא אישיים, ולכן החסינות אינה חלה עליהם. מיכלס מוסיף: "הצו עצמו לא הוצא נגד העוררת עצמה או שהתבקש חיפוש בביתה, על גופה או בחפציה האישיים, אלא שהצו התמקד בחומרים המצויים במשרד התחבורה, שבוודאי אינו חסין מפני חיפוש.
"זאת, משום שמשרד התחבורה, כמו גם יתר משרדי הממשלה, הוא משרד ביצועי בו מועסקים עובדים רבים, בשעה שחוק החסינות הוא חוק החל על חבר הכנסת עצמו. אין להעלות על הדעת מצב דברים בו משרד ממשלתי יהיה חסין מחיפוש ויהווה 'עיר מקלט' לביצוע עבירות לכאורה אך בשל העובדה שנוכח בו חבר כנסת או שר שחוק החסינות חל עליו כאדם פרטי". מסיבה זאת, גם לא היה צורך באישורו של שופט בבית המשפט העליון לביצוע החיפוש (אישור הנחוץ בעת חיפוש "אצל חבר הכנסת עצמו").
רגב התפטרה מהכנסת עם הקמת הממשלה והחסינות ניתנת לה מכוח היותה שרה, ועל כך מעיר מיכלס: "דווקא הרחבת חוק החסינות והחלתו על שר שאינו חבר כנסת, המשמש כזרוע ביצועית ולא כזרוע מחוקקת, מדגישה ביתר שאת את תחולתו הרחבה עד מאוד של החוק. זאת, בהינתן שככל שהדבר נוגע לשר, לא מתקיימות לגביו התכליות שעמדו בבסיסו של חוק החסינות ביחס לחברי הכנסת, ובהן מתן חופש פעולה וחופש תנועה מרביים לחבר הכנסת במטרה לאפשר לו לבצע את תפקידו באופן חופשי ללא כל חשש מתגובה כלשהי של הרשות המבצעת. נימוק זה, החל רק ביחס לשר שאינו חבר כנסת, מצטרף לשלל נימוקים המצדיקים פרשנות מצמצמת ביחס לפרשנות חוק החסינות, ובראשם עיקרון השוויון בפני החוק, כל זאת במטרה למנוע מחבר כנסת לנצל לרעה את חסינותו העניינית".
מיכלס דחה עד מחר ב-12:00 את מימוש פסק הדין, כדי לאפשר לרגב לבקש לערער לבית המשפט העליון. את רגב ייצגו עוה"ד
עמית חדד, ישראל וולנרמן ואלי פרי, ואת המדינה - עוה"ד
אתי בן-דור, הילה גבאי ותמר פירון.