סולברג שב ומציין את הקשיים הנובעים מריבוי עתירות, ובהם הצורך של מספר שופטים ללמוד את אותו נושא, קריאת מאות עמודים ושמיעת טענות דומות בדיונים ארוכים, הזמן השיפוטי מתבזבז והדיון מתפזר על חשבונם של בעלי דין אחרים. הלכת כספי רק העניקה לבית המשפט אפשרות להתמודד במקרים המתאימים עם ריבוי עתירות ולהימנע מהכרעות סותרות, הוא מדגיש. סולברג סבור, כי לא היה מקום להיכנס לעובי הקורה כפי שעשה פוגלמן, שכן בדיון הוא הודיע לצדדים על דעת כל חברי ההרכב, כי השימוש בהלכת כספי יהיה נתון בכל מקרה לשיקול דעת השופטים. "על-רקע זה, ויתרו הצדדים על זכות הטיעון שלהם; טענות לגוף העניין – לא נשמעו. מִשֶאֵלוּ הם פני הדברים, לא היה מקום להציג עמדה לגופם של דברים; כשלעצמי, הופתעתי. מכל מקום, לטוב ולמוטב, ההסכמה האמורה תוחמת הדוקות את גדרי הדיון שלפנינו. אל לנו לחרוג ממנה. ראוי היה אפוא אילו נותרנו בפרוזדור, כשאנו נמנעים מלהוסיף ולהרחיב, בהסתמך על אותו מתווה". סולברג גם תוקף את חוות דעתו של פוגלמן לגופה. לדבריו, עולה ממנה שכלל אין בעיה שעימה אמורה להתמודד הלכת כספי ושחסרונותיה עולים על יתרונותיה. אם זה המצב, הוא תוהה רטורית, מדוע עשרה מבין 12 שופטי העליון השתמשו בה? לפי פוגלמן, ממשיך סולברג, "עמדות אחרות היו כלא היו" - למרות שבית המשפט העליון כבר נדרש לקשיים אלה. סולברג ממשיך ודוחה את נימוקיו של פוגלמן. לדבריו, החשש שהלכת כספי תגרום למרוץ עתירות, מבוסס על הנחה נסתרת ולפיה עותר ציבורי יפעל בניגוד לאינטרס הציבורי. הוא רומז, כי ביטולה יאפשר להגיש עתירות ציבוריות שאינן מקדמות את האינטרס הציבורי, ו"מסופקני אם על בית משפט זה – כזכור, בית המשפט הגבוה לצדק – לבסס את קביעותיו תוך התחשבות בתמריצים שיש לתהות אם בבסיסם ניצב אינטרס לגיטימי". הלכת כספי אף יכולה לשמש כדי להחליף עתירה חפוזה בעתירה בשלה, מוסיף סולברג; ובפועל חשש זה לא התממש מאז קביעתה. לדעת סולברג, אין ממש גם בנימוקיו של פוגלמן בנוגע לסרבול הדיון ולפגיעה בזכויותיהם עותרים פרטניים, ואף "ישנו קושי לגבי האופן שבו מציג חברי בחוות דעתו את הדוגמאות להמחשת טענתו-זו [השנייה]". לבסוף אומר סולברג, על הנסיבות שמציע פוגלמן ליישום הלכת כספי, כי "עמדה זו אינה מתיישבת, ולוּ בדוחק, עם מהלך ההתדיינות" כפי שתיאר לפני כן. הוא מוסיף: "משעה שניתנה הסכמת הצדדים להצעת בית המשפט, נראה כי אין הצדקה – פורמלית או מהותית – לסטות מאותה הצעה. גם אם ניתן בדוחק 'להחזיר את הגלגל לאחור', אזי עלינו לחזור ל'נקודת האפס'; לא ניתן לעשות 'קיצור דרך' ולדלג על שלבים חיוניים. ככל שיש רצון לסטות מאותה הסכמה, עלינו להתכנס שוב לדיון, שבו יוכלו הצדדים להעלות טענות לגופו של עניין, ויתאפשר לנו, השופטים, לאתגר אותן טענות. כפי שצוין, קביעה החורגת באופן משמעותי מן העמדה שהוצגה לצדדים בדיון, ואשר בהתאם לה הם ויתרו על זכות הטיעון שלהם – אינה מתקבלת על הדעת". לאור זאת אומר סולברג, כי יש לפרש את דבריו של פוגלמן כ"שיקולים – לא בהכרח ממצים – אשר מוטב כי יובאו בחשבון במסגרת הפעלת שיקול הדעת". פרשנות כזאת מובילה לכך, שהלכה למעשה אין שינוי של הכלל שנקבע בהלכת כספי, שכן הפעלת עילות-סף נתונה ממילא לשיקול דעתו של בית המשפט. "כך, כחלק מסל הכלים השיפוטי, יתפתח הכלל עקב בצד אגודל, יעבור טיוב ודיוק, וישורטטו כללי-משנה ושיקולים שיבהירו את תוכנו וגדריו ביחס לנסיבות עובדתיות קונקרטיות, כדרכו של המשפט המקובל". לבסוף הוא מעיר, כי אינו מבין מדוע אצה הדרך לדון בנושא דווקא בתיק זה, כאשר העתירה הפכה לתיאורטית. ממלא-מקום הנשיא, יצחק עמית, והשופטים דפנה ברק-ארז, וילנר וגרוסקופף הצטרפו לחוות דעתו של פוגלמן, בעוד כאמור מינץ הסכים עם סולברג (אם כי לא הייתה מחלוקת לגבי הפסיקה). את התנועה לאיכות השלטון ייצגו עוה"ד תומר נאור, רותם בבלי-דביר, אורי הס וסתיו לבנה-להב; את אנגלמן ייצגו עוה"ד עו"ד יואל הדר; עו"ד ענבל עפרון-וינשטיין; ואת המדינה - עוה"ד יונתן ברמן וסיון דגן.