לכאורה, בישראל פועלת מערכת ביטוח בריאות ממלכתית - כזו שמבטיחה לכל אזרח טיפול רפואי נגיש. אך הדוח החדש של ארגון הבריאות העולמי מצייר תמונה מטרידה: כאשר מדובר בטיפולי שיניים, תרופות או ביקור מהיר אצל רופא מומחה - האזרחים נאלצים להכניס יד עמוקה לכיס. בשנת 2022 כ־5% ממשקי הבית בישראל חוו הוצאה "קטסטרופלית" על בריאות - כלומר הוצאה חריגה שהגיעה ליותר מ־40% ממה שנותר להם לאחר הוצאות מחיה בסיסיות. בקרב החמישון התחתון, הנתון הגיע ל־18%. בקרב חרדים - 10%, ערבים - 7%, וקשישים - 9%.

רפואת שיניים - הפצע הפתוח של הציבור

טיפולי שיניים הם הסיבה מספר אחת להוצאה חריגה במשקי הבית בישראל - כולל גם אצל בעלי הכנסה בינונית וגבוהה. ההוצאה לא נובעת משימוש מופרז, אלא מכך שכמעט כל הטיפולים אינם כלולים בסל הבריאות הציבורי. לפי הדוח, 90% מההוצאות על טיפולי שיניים נעשות מהכיס הפרטי. ובקרב העניים - 31% ויתרו על טיפול שיניים נחוץ רק בגלל המחיר (לעומת 9% בלבד מהעשירים). אצל ילדים הסל התרחב בהדרגה, אך בקרב מבוגרים - כיסוי ציבורי קיים רק מגיל 72, וגם אז מוגבל.

תרופות מרשם: אחוזים שפוגעים בחלשים

רוב התרופות בישראל נמכרות עם השתתפות עצמית של 10% או 15%, אך אין תקרה כללית לכל משפחה. כתוצאה מכך, משפחות עניות עלולות להוציא מאות שקלים בחודש - גם על תרופות בסיסיות. 13% מהעניים דיווחו שוויתרו על תרופות בגלל המחיר - פי שניים מהממוצע הארצי. הדוח ממליץ: לבטל את ההשתתפות היחסית, ולהטיל סכום קבוע ונמוך לכל תרופה. כמו-כן, מומלץ להעניק פטור מלא ממחירים לאנשים הזכאים לקצבאות הבטחת הכנסה, ולא רק הנחות חלקיות.

ביטוחים משלימים - לא כולם יודעים מה קנו

כ־89% מהישראלים מבוטחים בביטוחים משלימים או מסחריים. אך שיעור השימוש בפועל שונה מאוד: רק 6% מהעניים משתמשים בפועל בביטוח המשלים - לעומת 26% מהעשירים. בנוסף, ל־38% מהאזרחים יש ביטוח מסחרי נוסף - אך יותר ממחצית אינם יודעים מה הוא כולל. כ־760 מיליון שקלים בשנה מבוזבזים על כפל ביטוחי שלא מקנה כיסוי נוסף. הפערים ניכרים גם בזמינות השירות: ביטוחים פרטיים מזרזים תורים, אך מושכים את הרופאים החוצה מהמערכת הציבורית. כך נוצר מעגל שמחזק את הבלתי שוויון.

השירות הציבורי - לא מספיק רחב

סל הבריאות הממלכתי כולל שירותים רבים, אך עדיין קיימים פערים בשלושת ממדי הכיסוי:

• טיפולי שיניים למבוגרים - אינם כלולים.

• ציוד רפואי (שיקום, שמיעה, ראייה) - כיסוי חלקי בלבד.

• זמני המתנה - ארוכים לרופאים יועצים, בדיקות דימות, ניתוחים, שיקום והתפתחות הילד.

• בנוסף, ההשתתפות העצמית מעוצבת כך שהיא פוגעת דווקא בחלשים: אין תקרה כוללת, אין פטורים לפי הכנסה, וההנחות מעטות.

מי נשאר בחוץ?

כ־2% מהציבור בישראל אינם מכוסים בביטוח הבריאות הציבורי. מדובר לרוב במבקשי מקלט, פליטים ומהגרי עבודה לא חוקיים. הילדים שלהם זכאים לביטוח רק אם ההורים משלמים דמי ביטוח חודשיים - ואם לא, הם נותרים ללא כיסוי. הדוח ממליץ לבטל את הדרישה הזו לילדים, ולהרחיב את הכיסוי גם למבוגרים שאינם עובדים.

המלצות מעשיות לשיפור

הכותבים מציעים חבילה של צעדים ברורים:

• הרחבת סל טיפולי השיניים והציוד הרפואי, במיוחד למוחלשים.

• קביעת תקרה אחת כוללת להוצאות פרטיות על בריאות, שתיקבע לפי הכנסה.

• המרת אחוזי תשלום בתרופות - לסכום קבוע ונמוך.

• פטור מלא מהשתתפות עצמית לאוכלוסיות מקבלות קצבאות.

• הסרת התניית תשלום בגישה לשירותי בריאות לילדי זרים.

• צמצום זמני ההמתנה, והגבלת מכירת פוליסות חופפות.

ומה ישראל ביחס לעולם?

בהשוואה למדינות אירופה, ישראל נמצאת בממוצע: ההוצאה הפרטית מהווה כ־20% מההוצאה הלאומית על בריאות - דומה לאיחוד האירופי. אך ההוצאה הציבורית בישראל על בריאות מתוך התמ"ג - רק 5.4%, לעומת 7.2% בממוצע. כלומר, יחסית לעושרה - המדינה משקיעה פחות מדי, מה שמגביר את התלות בכיס הפרטי של האזרח. כדי לשמור על מערכת בריאות שוויונית ונגישה, על הממשלה להגדיל את ההוצאה הציבורית, לצמצם השתתפויות עצמיות, להרחיב את הסל, ולהפוך את הגישה לבריאות לעניין של זכות - לא של יכולת כלכלית. הדוח קורא לפעולה נחרצת: אם ישראל לא תטפל בפערים עכשיו - המחיר בעתיד יהיה גבוה בהרבה, גם חברתי וגם בריאותי.