שופט בית משפט השלום אלישי בן יצחק דחה את בקשתם של התובעים שלמה יהודה פילבר ואילנית פילבר למתן פסק דין בהיעדר כתב הגנה, שהוגשה נגד מדינת ישראל, אך קיבל את טענותיהם בדבר ההתנהלות הדיונית הבלתי סבירה של הנתבעת - המדינה - וחייב אותה בתשלום הוצאות משפט בסך 3,500 ש”ח. הבקשה למתן פסק דין בהיעדר הגנה הוגשה (8.7.25) בעקבות אי-עמידת המדינה במועד החוקי להגשת כתב הגנה. חרף מספר ארכות שקיבלה הנתבעת לאורך השנה, היא לא הגישה את הגנתה עד ליום האחרון שנקצב לכך, 06.07.25. כתב ההגנה הוגש רק לאחר שהתובעים פנו בבקשה למתן פסק דין. המדינה נימקה את העיכוב בקיומו של הליך פלילי מקביל (ת”פ 67104-01-20 מדינת ישראל נ’ נתניהו ואח’) שבו מעורב גם פילבר, וטענה לחשש מפני שיבוש ההליך הפלילי. בנוסף, המדינה הגישה בקשה לעיכוב הליכים. התובעים התנגדו לבקשה מטעמים פרוצדוראליים, מבלי להתייחס לגופה.

החלטת השופט: כתב ההגנה הוגש - אך האיחור אינו מתיישב עם מינהל תקין

השופט קבע כי הגשת כתב ההגנה, גם אם נעשתה באיחור, חוסמת את האפשרות למתן פסק דין בהיעדר הגנה לפי תקנה 130 לתקנות סדר הדין האזרחי (תשע”ט-2018). הוא פירט בהרחבה את ההלכה הפסוקה בעניין זה, שלפיה גם כתב הגנה שהוגש באיחור - וטרם ניתן פסק דין - צריך להילקח בחשבון. ואולם, נקבע כי התנהלות המדינה לא עומדת בסטנדרט המצופה מרשות ציבורית: לאורך יותר משנה המדינה קיבלה מספר רב של אורכות, אך רק לאחר שהוגשה הבקשה למתן פסק דין - מיהרה להגיש את כתב ההגנה. “החובה לפעול במהירות הראויה היא מן המושכלות הראשונים של מינהל תקין”, ציין השופט, והוסיף כי “רשות ציבורית צריכה לשמש דוגמה ומופת”.

השופט: אין להבחין בין המדינה לכל נתבע אחר

בהתייחס לחיוב המדינה בהוצאות, הפנה השופט להלכה ולספרות המשפטית שלפיה דין המדינה כדין כל בעל דין לעניין חיוב בהוצאות. נפסק כי לא ניתן לגלות סלחנות למחדלים פרוצדורליים, גם כשהם נעשים על-ידי רשויות המדינה. “המדינה חבה לציבור חובת יושר, שקידה ויעילות”, נכתב. בהתאם לכך, חויבה המדינה לשלם לתובעים 3,500 ש”ח בגין הוצאות הבקשה, תוך ציון מפורש שאלמלא הבקשה לא היה מוגש כתב ההגנה. בסיום ההחלטה, המליץ השופט לבעלי הדין לבחון הידברות או גישור מחוץ לכותלי בית המשפט, וציין כי ייתכן שההליך המשפטי לא יטיב עם אף אחד מהצדדים.