כל זה מדאיג, אבל טראמפ אינו חזק כפי שנדמה – טוען אקונומיסט. הבעיה העיקרית של רשתות הטלוויזיה אינה הזקן הנרגן בבית הלבן, אלא הירידה הכללית בענף. CBS היא מקור החדשות העיקרי ל-3% בלבד מהאמריקנים. תאגידי התקשורת הגדולים מתמקדים במלחמות הסטרימינג; הלחצים מהוליווד היו בין הסיבות שדיסני החזירה את קימל. חדשות ודעות הן העיסוק העיקרי של העיתונים; אם ייאבקו בבתי המשפט, הם ינצחו וטראמפ ייחשף שוב ושוב כבריון מרושע. קשה לשלוט בשוק התקשורת האמריקני, משום שהוא מבוזר מאוד. יתרה מזאת: כל רשת חברתית בפני עצמה היא יקום מבוזר של יצרני תוכן, ולא ניתן להתקשר לעורכיהם ולהכתיב להם מה לומר – ולוועדת התקשורת אין סמכות עליהם. אלגוריתמים יכולים להטות משתמשים, אך כדי להרוג סיפור אחרי סיפור – יש צורך בצבא צנזורים בסגנון סיני. ממשל ביידן ניסה להביא את הרשתות להשתיק התנגדות לחיסונים, אך נראה שהשיג את ההפך. חופש הדיבור מוגן בידי החוקה, שוק תקשורת גדול ורצונם של מחצית מהאמריקנים שלא הצביעו בעד טראמפ. תקשורת מגויסת, אם הייתה אפשרית, הייתה הזדמנות עסקית מצוינת לצד השני. בארה"ב יש שוקי הון-סיכון נרחבים ונוטלי סיכון מרובים. מעולם לא היה קל יותר להשיק תוכנית סרטונים, לשדר פודקסט או לפרסם מילים. קשה להקים רשת שידור, אבל ראו כיצד Threads וטיקטוק הפכו לחלופה ל-X. כמו לעיתים קרובות אצל טראמפ, הנכס הגדול ביותר הוא המהירות: בתי המשפט פועלים בהתאם לנהלים, עסקים צריכים לתכנן, יוזמות חדשות זקוקות לזמן כדי להתרוצם. תנועת MAGA אינה צפויה לשלוט בתקשורת האמריקנית, צופה אקונומיסט, אך ארה"ב עלולה להפסיד למרות זאת. בשוק כה מבוזר, הדרך הטובה ביותר להעביר את המסר היא להקצין: לכנות כל דבר "אפוקליפסה", לדרוש הפיכה או לחקות פשיזם. אם הפלגן הוא המנצח, קשה עוד יותר לבסס ממשל טוב על הבנה משותפת של העובדות. ארה"ב שרדה תקשורת פוליטית במאה ה-19; קרוב לוודאי שכך יהיה גם במאה ה-21. אבל ההקצנה של הכיכר הציבורי היא משא כבד על דמוקרטיה הכורעת תחת הנטל.