במשך אלפי שנים ליווה הכלב את האדם - מהציד הקדום ועד הספה בסלון - אך מה באמת גורם לו להיראות חם ומסור יותר מקרוב משפחתו הזאב? מחקר שנערך באוניברסיטת וינה מציע תשובה מורכבת יותר: ייתכן שההבדלים אינם טבועים בביות בלבד, אלא גם במבט שלנו. מפגש מבוקר - תוצאות מפתיעות הניסוי התקיים במרכז המדעי לזאבים של האוניברסיטה לרפואה וטרינרית בווינה. שם גודלו 11 כלבים ו־11 זאבים מגיל צעיר לצד מטפלות קבועות, ונבחנו במפגשי ברכה קצרים דרך גדר. כל חיה פגשה שתי דמויות - אחת קרובה אליה במיוחד ואחת מוכרת פחות. החוקרים צילמו את שני הצדדים במצלמות וניתחו את תנועות הפנים והגוף. התוצאות: הכלבים התקרבו יותר, הביטו בעיניים זמן ארוך יותר ונענעו בזנבם בתדירות גבוהה. הזאבים שמרו על ערנות ועמדו בתנוחה זקופה. ההבדל הבולט היה באוזניים - הכלבים סובבו או הורידו אותן, תנועה המזוהה עם פייסנות או כניעות, ואילו הזאבים הפנו אותן קדימה - סימן לביטחון וקשב. לא רק הכלב - גם האדם משתנה החוקרים גילו הפתעה בצד האנושי: גם המטפלות המנוסות ביותר, שהתבקשו לשמור על ניטרליות, הפגינו מול כלבים הבעות פנים חמות יותר, חיוכים ותגובות רגשיות חיוביות - הרבה מעבר למה שגילו מול זאבים. כלומר, ייתכן שהכלב נתפס אצלנו כחבר נאמן ומעורר אמון, ואילו הזאב - כיצור פראי ומרתיע. ההטיה הזו, גם כשהיא בלתי מודעת, משפיעה על האופן שבו אנחנו מגיבים - ואולי אף על הדרך שבה החיות לומדות לתקשר איתנו. האם מדובר בביות או בשיקוף הדדי המחקר מצביע על מערכת דו־כיוונית של השפעה: ייתכן שהכלב הפך לחבר האדם לא רק בזכות גנים מבויתים, אלא מפני שאנו עצמנו מתייחסים אליו אחרת. החום שאנו מפגינים כלפיו מגביר את התנהגותו המחפשת קרבה, בעוד הזאב מגיב באיפוק - לא בהכרח בשל אופיו, אלא בשל האופן שבו אנו מתנהגים מולו. החוקרים מדגישים כי מדובר במחקר בהיקף מצומצם, אך המסקנות שלו מרחיבות את גבולות הדיון על ביות. השאלה איננה עוד "מה השתנה בכלב" - אלא "מה השתנה בנו". כדי להבין את יחסי האדם והכלב באמת, יש לבחון את שני הצדדים של המראה.