נעמה ברק, בת 12, הזכירה את מי שמערכת החינוך נוטה לראות כ"בוגרים": תלמידי החטיבה. "בבית הספר חושבים שאנחנו כבר גדולים", סיפרה, "אבל בפנים אנחנו עדיין ילדים שנושאים דאגה יומיומית". קושי להתרכז בלימודים, בית מלא מתח ועייפות, ניסיון "להיות רגילים בזמן ששום דבר לא רגיל" - אלה הפכו, לדבריה, לחלק מהשגרה. רבע מיליון ילדים, עשרות אלפים בכיתות מחקר מרכז המחקר והמידע של הכנסת שהוכן לדיון מציג תמונת רוחב חריפה: לפי נתוני צה"ל, כ־275 אלף ילדים מתחת לגיל 18 הם ילדים להורים שביצעו מעל 30 ימי מילואים בתקופה מאוקטובר 2023 ועד ספטמבר 2024. עוד עולה כי יש אלפי משפחות מילואים שבהן לפחות שלושה ילדים מתחת לגיל 18, מה שמעצים את העומס על ההורה שנשאר בבית.

לפי נתוני משרד החינוך שהובאו במסמך, עד ספטמבר 2025 איתר המשרד 262,200 תלמידים ממשפחות מילואים לאורך כל המלחמה. נכון ליולי 2025, 70,558 תלמידים במערכת החינוך הם ילדים להורים משרתי מילואים. רובם - כ־73 אחוזים - נמצאים בגני הילדים ובחינוך היסודי, נתון המלמד על אוכלוסיית הורים צעירה יחסית ועל ילדים שנמצאים בשנות היסוד של עיצוב הזהות והחוסן. המסמך מציין כי ככל שהילדים מעל גיל 3, כל הילדים במשפחה לומדים במסגרות חינוך, ולכן מערכת החינוך היא ציר מרכזי - ולעיתים כמעט יחיד - במתן מענה רגשי, לימודי וחברתי. כשמוסדות החינוך אינם יודעים מי הילדים הללו, או אינם מצוידים בכלים ובתקנים המתאימים, המשמעות היא פגיעה ישירה בעתידם - בלימודים, בשילוב בשוק העבודה, בשירות הצבאי ובעצם תחושת השייכות.

חוזר מנכ"ל מפורט - אבל לא מחייב המסמך של מרכז המחקר והמידע מזכיר כי בפברואר 2024 פרסם משרד החינוך חוזר מנכ"ל ייעודי העוסק במענים ארגוניים, חינוכיים ורגשיים לתלמידים שהוריהם נעדרים מהבית בשל מילואים או שירות קבע. החוזר נועד להדריך את צוותי החינוך מהגיל הרך ועד התיכון באיתור הילדים, בניהול מאגר נתונים מתעדכן ובבניית תוכניות ליווי מותאמות. החוזר מפרט המלצות למוסדות החינוך: גמישות בשעות הגעה ואיסוף, הפחתת שיעורי בית, הקלות במבחנים, תגבור שעות פרטניות, הקמת מערכי "חונך מבוגר" לתלמידים מתקשים, שיחות יזומות עם ההורים וגיוס נציגות ההורים וקהילת בית הספר לצמתי תמיכה. בחטיבה העליונה מודגש הצורך להתאים נוכחות, הערכה והקלות בבחינות, ואף להעניק התאמות בבחינות הבגרות במקרים של פגיעה משמעותית. אלא שהבעיה היא לא רק בתוכן אלא בצורתו: מרבית הסעיפים מנוסחים כהמלצות ולא כהוראות מחייבות. החוזר אינו קובע מנגנוני פיקוח ובקרה על יישומו, אינו מגדיר אחריות ברורה בתוך כל מוסד חינוכי, ואינו מלווה בתקצוב ייעודי לילדי המילואים והקבע. למעשה, ההנחה היא שמאות בתי ספר וגני ילדים יתמרנו בתוך אותם סלים ושעות של ערב המלחמה - וימצאו בעצמם את הדרך לתת מענה לאוכלוסייה חדשה של עשרות אלפי תלמידים.

מה שקורה בשטח: "נגמרו הסלים" וילדים שנעלמים בין הרשימות נייר העמדה של פורום נשות המילואימניקים, שהוגש לדיון, מתאר מציאות יומיומית אחרת לגמרי. לדבריהן, כמעט שנתיים אחרי פרוץ המלחמה, אין למערכת החינוך ולרשויות המקומיות תוכנית סדורה לטיפול רגשי, חברתי וקהילתי בילדי משפחות המשרתים. עבור הילדים, זו אינה "תקופת חירום" אלא שגרה מתמשכת של חוסר יציבות והיעדר הורה משמעותי. בשטח, כך נטען, חסר אפילו הבסיס: מיפוי אמין. מנהלי בתי ספר רבים אינם יודעים מי הם ילדי המשרתים בכיתותיהם, הרשימות אינן מעודכנות, אינן מסונכרנות ולעיתים שגויות. כשאין רשימה, אין איתור; וכשאין איתור - אין תוכנית ואין ליווי. גם כאשר מנהל יודע לזהות את ילדי המשרתים, אין בידיו כלים אמיתיים לסייע להם. סל השעות וכוח האדם נותרו זהים לימים שלפני שבעה באוקטובר: אין תגבור יועצות, אין תוספת שעות רווחה ואין שימוש ממוקד במסגרות כמו גפ"ן לטובת ילדי המילואים. במקומות שבהם נוספו שעות לשירות הפסיכולוגי החינוכי - מדובר לרוב בסלים מצומצמים שנגמרים מהר מאוד. פורום נשות המילואימניקים מספר על מקרה שבו כבר בשבוע הראשון אחרי החגים נמסר למשפחה כי "נגמרו סלי השפ"ח ואין מענה נוסף". בעיניהן, זה סימפטום לבעיה עמוקה: אם המענים נגמרים מיד בתחילת השנה, פירוש הדבר שמעולם לא תוכננו לטווח הארוך ולא הותאמו להיקף המצוקה.

פער בין הצהרות המשרד לבין עדויות מהשטח מסמך מרכז המחקר והמידע מתאר שורה של דיונים קודמים בוועדות הכנסת מאז תחילת המלחמה: דיון משותף של ועדת החינוך והוועדה לזכויות הילד בינואר 2024, דיון באוגוסט 2025 על מתווה פתיחת שנת הלימודים לילדי משרתי המילואים, ודיון בספטמבר 2025 על מענים רגשיים ונפשיים לילדים ובני נוער. בכל הדיונים הללו חזר אותו דפוס: משרד החינוך מציג אגף שלם של תוכניות, אגרות, מצגות ומיזמי חוסן - ואילו ארגוני החברה האזרחית, ההורים ונציגי התלמידים מתארים מצוקה בשטח ומחסור במענים קונקרטיים. בדיונים הועלו שוב ושוב טענות על מחסור ביועצות ובמטפלים, היעדר רכז ייעודי לנושא בכל מוסד חינוכי, קושי באיתור רציף של ילדי משרתי המילואים והיעדר ליווי מתמשך. הוועדות דרשו מן המשרד להעביר נתונים מדויקים, להכין תוכנית פעולה ממוקדת שקופה ולגבש תקציב ייעודי. חלק מהדרישות נענו באופן חלקי, אחרות נשארו ללא מענה מלא. הנקודה המטרידה ביותר במסמך הממ"מ היא העובדה שמשרד החינוך טרם השיב במלואו לבקשת מידע ששלח מרכז המחקר והמידע. גם משרד הביטחון, שנדרש להסביר את היקף משפחות המשרתים, טרם השיב. כאשר לשני המשרדים אין נתונים מוסכמים ומעודכנים על מי הם ילדי המשרתים, קשה לדבר על מדיניות ועל בקרה. פורום נשות המילואימניקים: בלי נתונים - אין מדיניות נייר העמדה של פורום נשות המילואימניקים מסכם את המצב במשפט אחד חד: כשאין נתונים - אין תכנון; כשאין תכנון - אין מדיניות; וכשאין מדיניות - הילדים הם אלה שמשלמים את המחיר. הפורום מציע שורה של צעדים מעשיים:

• הקמת צוות בין־משרדי קבוע של חינוך, ביטחון, רווחה ורשויות מקומיות שיגבש תוכנית לאומית לילדי משפחות המשרתים

• מיפוי דיגיטלי ומאובטח של כלל ילדי המשרתים, בשיתוף משרד החינוך ומשרד הביטחון, כך שכל מוסד חינוכי ידע מי הילדים הזקוקים לליווי מיוחד

• תקצוב ייעודי ותוספת כוח אדם - יועצות, פסיכולוגים, שעות רווחה ושעות פרטניות - עם עדיפות לבתי ספר שבהם ריכוז גבוה של משפחות משרתות

• הוספת רכיב קבוע בגפ"ן למענים רגשיים וחברתיים לילדי המילואים

• מנגנון פיקוח ובקרה שנתית על יישום ההנחיות והתקציבים, לצד שקיפות לציבור ההורים והצגת נתונים מעודכנים לוועדות הכנסת

מאחורי ההמלצות הללו עומדת תפיסה פשוטה: אם המדינה נשענת על מערך מילואים רחב ועל שירות קבע אינטנסיבי - היא אינה יכולה לראות בילדים "תופעת לוואי" פרטית של המשפחה. ילדי המילואימניקים, כפי שנכתב בנייר העמדה, הם "קו החזית השקט של החברה הישראלית", והגיע הזמן שגם מדיניות החינוך, הרווחה והביטחון תכיר בהם כך.