"להתנהלותו של שר המשפטים יש תכלית אחת ברורה, אשר עליה הוא הצהיר בעצמו בחודש אפריל האחרון: 'מה שבנו פה בעשרות שנים לוקח זמן לפרק, זה לא נגמר ביום אחד'. הדברים מדברים בעד עצמם". כך אומר (4.12.25) נשיא בית המשפט העליון, יצחק עמית, בכנס העמותה למשפט ציבורי. לדברי עמית, "המתקפה על מערכת המשפט, על השופטים ועל עובדי מערכת אכיפת החוק - נמשכת במלוא עוזה... מטוס הדמוקרטיה של מדינת ישראל נקלע לתוך מערבולת מטלטלת, שממנה טרם נחלצנו". הוא הדגיש, כי "ביקורת על מערכת בתי המשפט היא לגיטימית ואף הכרחית". עם זאת, הוסיף עמית, "בימים אלו אנו עדים לתופעה חסרת תקדים של ניסיונות - מאורגנים ומתוזמנים - להפריע ולשבש דיונים באולמות השיפוט. אכן, כמאמר הביטוי הידוע, במשטר דמוקרטי ראוי כי הצדק ייעשה וגם ייראה. אך אין להשלים עם ניצול עקרון פומביות הדיון כדי לחתור תחת הדיון עצמו. אין לקבל ניסיונות למנוע מבתי המשפט לעשות את תפקידם - תפקיד שאותו הם ממלאים בשירות הציבור, בהתאם לעקרונות היסוד של המדינה". עמית הזכיר את החלטת בג"ץ בראשותו בתחילת השבוע, ולפיה ניתן למנוע מראש את כניסתם של מי שמפריעים לדיונים. "התופעה של הפרעות והתפרעויות באולם בית המשפט, עד כדי שיבוש הדיון, היא חלק ממגמה מצערת ורחבה יותר שמתרחבת בשנים האחרונות - של דחיקת ביקורת עניינית לטובת השתלחויות נטולות רסן כלפי הרשות השופטת, וכלפי נושאות ונושאי המשרה המכהנים בה. לעתים נדמה כי השיח המשפטי הענייני מצוי בסכנת הכחדה, ואת מקומו תפסה רדיפה פופוליסטית ומסוכנת אחר השופט עצמו". עמית עמד על עבודתם של השופטים והעומס הרב בו הם מצויים והוסיף: "במציאות הזו בולט הניגוד בין הבקיאות, העומק וכובד הראש שמאפיינים את העשייה השיפוטית - ובין השטחיות והמהירוּת שמאפיינות חלקים בשיח הציבורי. המרחב הדיגיטלי מוצף כל העת בכותרות, בדיווחים, בטענות ובספקולציות שאין להם מקום בהליך המשפטי, אשר מתנהל כאמור לפי כללי הדין המהותי וכללי הראיות. "קיים פער עצום, כמעט בלתי ניתן לגישור, בין פסקי הדין המפורטים והמנומקים, ובין 'תרבות הציוץ' שבה היד קלה על המקלדת. הרשתות החברתיות אינן מותירות מקום למורכבוּת או למחשבה שנייה, והמרחב הדיגיטלי משטיח ומרדד את המציאות לכדי סיסמאות קליטוֹת. "לצערי, יש מי שמנצלים את המציאות הזו כדי לקדם שיח משתלח, שקרי ופוגעני כלפי השופטים עצמם. השיח הזה אינו מסתפק רק באלימות מילולית כלפי שופטים - דבר חמור כשלעצמו - אלא הוא מאמץ גם דפוס מסוכן של תיוג וקִטְלוּג. התהייה אינה עוד על נימוקי פסק הדין, אלא על קנקנו של השופט עצמו - על מוצאו, על מקום מגוריו, על אמונותיו, ואפילו על בני ובנות משפחתו.