דונלד טראמפ, סטיב ויטקוף וג'ארד קושניר בוודאי רוצים בכנות להשיג שלום באוקראינה, אך הם ימשיכו להיכשל כל עוד ידבקו בתפיסתם התמימה לפיה מדובר רק בעסקת נדל"ן גדולה ושלכן יש להם יתרון. שטויות במיץ עגבניות בדרגים הגבוהים ביותר – טוען טום פרידמן בניו-יורק טיימס. אפשר לטעון שוולדימיר פוטין מנהל עסקי נדל"ן באוקראינה, אבל זה יהיה נכון כמו לומר שאדולף היטלר ניהל עסקי נדל"ן בפולין. במצב זה, ייצוגה של ארה"ב בידי סוחרי נדל"ן הוא נטל ולא נכס. צריך מדינאים כמו הנרי קיסינג'ר או ג'יימס בייקר, המבינים את ההבדל: עסקת נדל"ן מיועדת להניב רווח לשני הצדדים, בעוד מלחמה מול פשיסט היא משחק סכום אפס. ארה"ב יצאה למלחמות כדי להגן על ערכיה הדמוקרטיים והאינטרסים שלה. אין נשיא, פרט לדונלד טראמפ, שהיה סבור שתפקידו הוא להיות מתווך הוגן בין רוסיה לאוקראינה ואף מנסה להרוויח משני הצדדים. זהו אחד הפרקים המבישים ביותר בתולדות מדיניות החוץ האמריקנית, סבור פרידמן. אף אחד מלבד ויטקוף לא היה אומר: "אני לא מתייחס לפוטין כבחור רע". לקומוניסטים הרוסים היה ביטוי מתאים למי שחשב כך על מנהיגים: אידיוטים שימושיים. לא מדובר בניסיון לגרור את ארה"ב למלחמה אין-סופית. כבר מתחילתה היה ברור שהיא תסתיים ב"עסקה מלוכלכת", בגלל יחסי הכוחות בין הצדדים שיחייבו את אוקראינה לוויתורים. אבל יש הבדל עצום בינה לבין עסקה מסריחה, בה האינטרסים, הרווחים והיכולת של פוטין לחדש את המלחמה מקבלים את המירב. בעסקה מלוכלכת, פוטין ימשיך להחזיק בשטחים שגנב, אך כוחות מערביים יוצבו באוקראינה כדי להרתיע אותו, לא תהיה שום הכרה דיפלומטית בכיבוש הרוסי ואוקראינה תצטרף לאיחוד האירופי (אך לא נאט"ו) כאשר תהיה מוכנה. הבדלנים יטענו: אין לארה"ב היכולת ללחוץ על פוטין להסכים לעסקה כזאת וקיים חשש ממלחמה גרעינית. פרידמן משיב: אפשר ללחוץ על פוטין, אם יודעים מה שעושים ואם אין ברדק בוושינגטון. כיום יש בפועל חמישה שרי חוץ בנושא אוקראינה: ויטקוף, קושנר, ג"ד ואנס, שר הצבא דניאל דריסקול והבחור הזה ממשרד החוץ, מרקו רוביו.