מחאת "האוטובוסים הצהובים" של המועצות האזוריות, שיצאה לדרך בשיירת אוטובוסים ארוכה לכנסת, נולדה מתוך כשל תקציבי מתמשך: במשך 13 שנים לא עודכנו תעריפי הסעות התלמידים, אף שבאותה תקופה זינקו מחירי הדלק, הביטוחים, שכר הנהגים ועלות האוטובוסים. ראשי המועצות התריעו כי נוצר פער של מאות מיליוני שקלים בשנה, פער שנאלצו לכסות מכספי המועצה במקום להפנותם לרווחה, לחינוך ולשירותים חיוניים אחרים לתושבים. במרכז המאבק עמד טיעון פשוט אך חד: בעוד המדינה מתהדרת בחינוך חינם, המועצות האזוריות - שבהן כ־75% מהיישובים סמוכי גבול - מממנות מכיסן שירות שהוא חובה חוקית של המדינה. "במקום לטפל בחוסן - אנחנו מממנים הסעות", התריע יו"ר מרכז השלטון האזורי וראש מועצת מרחבים, שי חג'ג', והזהיר מפני המסר החברתי: "כשאין תקצוב - המדינה אומרת בקול רם: יש ילדים חשובים יותר וילדים חשובים פחות". מה קבע ההסדר החדש: 300 מיליון שקלים לתיקון העיוות לאחר מאבק של למעלה משנתיים בוועדת הכספים ובמליאת הכנסת, הודיע הבוקר (7.12.25) ח"כ יצחק קרויזר כי הושג הסדר תקציבי חדש: 300 מיליון שקלים ייכנסו לתקציב המדינה לצורך סגירת פערי ההסעות. לפי ההודעה, 200 מיליון שקלים ייועדו ישירות למועצות האזוריות, ו־100 מיליון שקלים נוספים לשלטון המקומי כולו. ההקצאה נועדה בראש ובראשונה להחזיר את מערך הסעות התלמידים לרמת תקצוב המאפשרת הפעלה סדירה ובטוחה של הקווים, בעיקר בפריפריה הגאוגרפית. קרויזר מתאר את ההסדר כ"תיקון כשל מערכתי" שהחל כבר ב־2012, אז הוקפא מנגנון ההצמדה במכרזי ההסעות. מאז נשחק התקציב מדי שנה, בעוד המדדים הרלוונטיים - דלק, שכר נהגים, עלויות תחזוקה - ממשיכים לעלות. ההערכות שהוצגו בשנים האחרונות בוועדת הכספים דיברו על פער שנתי של כ־200-180 מיליון שקלים במועצות האזוריות בלבד, עוד לפני עליות נוספות במדדים. בהודעתו מדגיש קרויזר כי "המאבק הזה לא היה על בקשת 'טובות', אלא על תיקון עוול שנמשך למעלה מעשור", ומייחס את ההישג לשילוב של לחץ פרלמנטרי, שיח מקצועי ושיתוף פעולה עם ראשי הרשויות. לצד התודה לשר האוצר ולגורמי אגף התקציבים, הוא מדגיש כי מדובר ב"פריצת דרך היסטורית" - אך גם מבהיר שזהו רק השלב הראשון. האם הבעיה נפתרה? ניצחון חשוב, בלי מנגנון קבוע מנקודת מבט עניינית, יש כאן הישג כפול: המועצות האזוריות הצליחו להחזיר את נושא ההסעות לצמרת סדר היום התקציבי, ואילו קרויזר הצליח לתרגם מחאה בשטח לכלל החלטה תקציבית ממשית. מבחינה פוליטית, זה מהלך שממחיש כיצד מינוי יחסית חדש במערכת הפוליטית יכול, בהתמדה, לייצר תיקון תקציבי הנוגע בעשרות אלפי תלמידים. עם זאת, גם מההודעה היום ברור שהמאבק רחוק מסיום. ראשית, ההסדר עוסק בעיקר בסגירת הפער שנוצר - פחות בהגנה מפני שחיקה עתידית. שנית, מנגנון ההצמדה עצמו - לב ליבו של הכשל - עדיין לא תוקן במלואו. קרויזר עצמו מודה בכך כשהוא מצהיר על כוונתו "להמשיך לפעול ללא לאות עד להסדרה מלאה של מנגנון ההצמדה ולסגירת כלל פערי התקצוב". כאן גם עובר קו הביקורת המתבקש: כל עוד ההצמדה אינה מוסדרת באופן קבוע וברור, המערכת תלויה שוב בהחלטות נקודתיות, במשאים-ומתנים פוליטיים ובמחאות צבעוניות. במילים אחרות, במקום מנגנון תקין - יש "כיבוי שריפות" תקופתי. מבחינת חינוך ציבורי ותחבורה לתלמידים, זהו סיכון מובנה: כל עליית מדד עתידית עלולה לפתוח מחדש את הפער. הילדים בקו הראשון: בין חוסן ביטחוני לצדק תקציבי ממד נוסף שהמחאה הצליחה להעלות הוא הקישור הישיר בין חינוך, תחבורה וחוסן ביטחוני. המועצות האזוריות מזכירות שוב ושוב כי 75% מהיישובים שבתחומן סמוכי גבול, וכי בוגרי מערכת החינוך באותן מועצות נמצאים ביחידות הקרביות ובשירות המשמעותי ביחס גבוה במיוחד לחלקם באוכלוסייה. המסר שלהן חד: אם המדינה רואה בהם את לוחמי הקו הראשון, היא אינה יכולה להתייחס להסעות שלהם לבית הספר כאל סעיף הוצאה משני. התמונה שעולה מהמאבק היא של פער בין הרטוריקה הלאומית לבין התנהלות התקציב. מצד אחד, הכרה בחוסן ההתיישבותי, במחיר שמשלמים לוחמי המילואים ובחשיבות החינוך בפריפריה. מצד שני, הקפאה של 13 שנים במנגנון בסיסי כמו הצמדה למדד, שנדרשו לה מחאה ציבורית, מאבק פרלמנטרי ותזמון תקציבי כדי להתקן.