ילדים קטינים שאינם יהודים של מי שקיבלו אזרחות לפי חוק השבות, אינם זכאים לאזרחות ישראלית במסלול המקל שבחוק השבות, אלא צריכים לעבור את המסלול המחמיר שהחוק האזרחות. כך קובע (7.12.25) בית המשפט העליון בהרכב מורחב. פסק הדין ניתן בידי המשנה לנשיא נעם סולברג, בהסכמת הנשיא יצחק עמית והשופטים דפנה ברק-ארז, דוד מינץ, יוסף אלרון ואלכס שטיין, מול דעת יחיד של השופטת רות רונן. בית המשפט העליון הפך, בדיון נוסף בהרכב מורחב, את פסק הדין שנתנו ביוני אשתקד ממלא-מקום הנשיא דאז, עוזי פוגלמן, ורונן (מול דעתו החולקת של שטיין), בנוגע לאזרחותם של שבעת ילדיו של אליעזר קלמנט, איש "הכושים העבריים", אשר מסר פרטים כוזבים על עצמו כאשר עלה ארצה וקיבל אזרחות. עם זאת, כמה מהשופטים קראו למצוא דרך אחרת להסדיר את מעמדם של הילדים. סעיף 8(א) לחוק האזרחות קובע: "התאזרחותו של אדם מקנה אזרחות גם לילדו הקטין שביום ההתאזרחות היה תושב ישראל... והמתאזרח היה רשאי להחזיק בו". השאלה שעמדה להכרעה הייתה האם הסעיף מתייחס גם להורה שרכש את אזרחותו מכוח חוק השבות, מסלול מקל שעיקרו השתייכות לדת היהודית; או שמדובר רק על הורה שרכש אזרחותו מכוח מסלול ההתאזרחות, הקובע תנאים ובהם הימצאות בארץ, זכאות לישיבת קבע בארץ, ידיעת-מה של השפה העברית והסכמה של שר הפנים. סולברג אומר כי לשון הסעיף ברקע הקשרו הרחב, מלמדת על עדיפות ניכרת לפרשנות המדינה, לפיה מדובר דווקא על רכישת אזרחות בדרך של התאזרחות. זאת, בשים לב לעובדה שכל מופעיה הנוספים של המילה "התאזרחות" בחוק האזרחות, מתייחסים בבירור להתאזרחות כדרך ספציפית לרכישת אזרחות, ולא לרכישת אזרחות בכל דרך שהיא. בנוגע לתכלית החוק אומר סולברג, כי אף אם הדברים אינם מובהקים כמו במישור הלשוני, עדיין ישנה עדיפות לגישת המדינה, שכן המחוקק השתמש במילה "התאזרחות" לתיאורה של הדרך הספציפית שקבועה בחוק האזרחות. קיימים הבדלים של ממש בין תכליותיהם ותנאיהם של חוק השבות ושל מסלול ההתאזרחות שבחוק האזרחות. חוק השבות עוסק בעלייתם של יהודים ארצה, ותנאיו עוצבו על-מנת שאפשרות העלייה אכן תמומש. לעומת זאת, נתיב ההתאזרחות נועד עבור מי שכבר שוהה בישראל והחל להכות בה שורשים. בשים לב להבדלים אלה, ובפרט לפנייתו של חוק השבות אל המצויים מחוץ לישראל - לא נמצא כי יש הצדקה להעניק אזרחות מכוח סעיף 8(א), לילדיו של זכאי שבות שמצוי בארץ זה מכבר. לצד זאת, אומר סולברג, ניתן לחתור להסדרת מעמדם של אותם ילדים באמצעות כלים אחרים הקבועים בחוק. לדברי סולברג, שלב הניתוח הלשוני אינו יכול לשמש כ"מצע" בלבד, שבו מאותרות כל האפשרויות הפרשניות שהלשון יכולה לשאת, וההכרעה ביניהן תתבצע רק בשים לב לתכליות החוק. לדבריו, במקרים המתאימים יש גם לדרג את האפשרויות הפרשניות, על-פי התאמתן ללשון החוק, כאשר אם אפשרות פלונית נהנית מיתרון לשוני ניכר - תידרש עדיפות תכליתית בולטת במיוחד על-מנת לבכר אפשרויות פרשניות אחרות על פניה.