ככל שמעמיקים בנתונים, התמונה חריפה עוד יותר. פערי השכר במשרה מלאה גבוהים בהרבה מהפערים במשרה חלקית. לכאורה, במשרה מלאה היה מקום לצפות לשוויון גבוה יותר - תפקיד מוגדר, שעות ברורות, נתוני ביצוע מדידים. בפועל קורה ההפך: המבנים הארגוניים עצמם משמרים את הפער.
נשים נוטות פחות להתקדם בתפקיד, נמצאות פחות במסלולי שכר מתגמלים, ולעיתים קרובות גם נהנות פחות מרכיבי שכר שאינם בסיס - מענקים, שעות נוספות, תוספות שונות.
התוצאה: הפער השעתי קיים, אך הפער החודשי - זה שמייצר את המציאות הכלכלית - גדול פי כמה.
האבחנה שמבליטה את המורכבות: יהודים מול ערבים
אחד הממצאים המפתיעים ביותר בדוח הוא שהפערים המגדריים אינם אחידים בין קבוצות שונות באוכלוסייה. בקרב עובדים ערבים, הפער קיים - אך נמוך יותר משמעותית.
בקרב יהודים, הפערים גבוהים כמעט בכל מדד: שכר חודשי, שכר שעתי, משרה מלאה ומשרה חלקית.
הבדל זה מדגיש כי הדיון במגדר אינו מנותק מקבוצת שייכות, מענפי תעסוקה ומהקשר חברתי.
הסיבה המרכזית: עומק מבני, לא “בחירה אישית”
הדוח מצביע על כך שמדובר בתוצאה של שילוב גורמים:
- חלוקת הטיפול בילדים שנשענת ברובה על נשים.
- ייצוג חסר של נשים בתפקידי ניהול וקבלת החלטות.
- קידום איטי במסלולים ארוכי־טווח.
- מבני שכר שלא תוכננו במקור לשוק עבודה שוויוני.
החוקרות מדגישות: אין דרך אמיתית לצמצם פערים בלי לטפל בסיבה המבנית, לא רק בסימפטומים.
המלצות: שינויי עומק - לא טלאים
המחקר ממליץ על שלושה צירים מרכזיים:
- חקיקה מחייבת לשקיפות שכר - כזו שתאפשר לעובדים להבין אם הם מופלים.
- הרחבת שירותי טיפול לילדים - כדי לאפשר לנשים לעבוד בהיקף דומה לגברים.
- תמריצים לעידוד שוויון בארגונים - בדגש על קידום נשים לתפקידי ניהול.
המחקר חותם בקריאה ברורה: שינוי יגיע רק אם המדינה, המעסיקים והעובדים יפעלו יחד. לא מדובר בפער טכני - אלא בפער שמגדיר את הכלכלה הישראלית.