הדיג בים התיכון עובר תהליך מואץ של הצטמקות. נתוני השנים 2024-2018 מצביעים על ירידה חדה במספר כלי השיט הפעילים, בצמצום דרמטי בימי הדיג ובשלל מצטמצם, גם אצל המינים המקומיים שהיוו את עמוד השדרה של הדיג הישראלי וגם אצל המינים המהגרים. התמונה שמצטיירת היא של ים מותש, שפירותיו הולכים ונעלמים. צי הדיג קטן - והדיג התעשייתי כמעט נעלם כאשר בוחנים את מספר כלי השיט, ברור שמשהו עמוק השתנה בענף. דיג המכמורת, שהיה בעבר אחד מענפי הדיג המרכזיים בישראל, צנח מ־18 כלי שיט בלבד ב־2018 ל־10 ב־2024. גם דיג ההקפה, המסתמך על סירות קטנות יותר, ירד ל־7 כלים בלבד. רשתות העמידה - אומנם הענף הגדול ביותר - ירדו מכ־298 בשנת 2023 ל־277 בלבד ב־2024. הנתון הכולל מראה תנודות לאורך השנים, אך המגמה ברורה: הצי מתכווץ, וקבוצות הדיג הגדולות - אלו שמביאות את עיקר השלל - הולכות ונעלמות מהמים. ירידה בימי העבודה: הדייגים נשארים בחוף מהנתונים עולה שגם מי שעדיין מפליג לים יוצא אליו פחות. דיג המכמורת, ששיאו היה 2,600 ימי דיג ב־2019, נמצא בשנת 2024 על 1,480 ימי דיג בלבד - כמעט מחצית. רשתות העמידה, ששמרו על נפח גדול, צנחו מ־12,079 ימי דיג ב־2018 ל־8,525 בלבד. גם הדיג בחכות ובמערכים אחרים מציג ירידה דומה. לא מדובר בנתון טכני - ירידה כזו משקפת שילוב של מציאות כלכלית קשה, ירידה חדה בזמינות הדגה ותנאי ים שאינם מתחדשים בקצב הנדרש. השלל קטן - גם המקומיים וגם המהגרים מתקשים להתאושש המסמך מרמז במפורש על מה שהדייגים יודעים היטב: ככל שמאמץ הדיג יורד, כך גם השלל — ולמרות זאת הים אינו חוזר לעצמו. גם המינים המקומיים, כמו דניס, לוקוס וסרגוסים, וגם המינים המהגרים — סיכנים, אופיריות וטרכונים — מציגים ירידה בשלל. זהו מחוון מדאיג במיוחד: גם אוכלוסיות שידועות כעמידות ומהירות התפשטות, ובהן מינים לספסיאניים, מראות סימני עייפות. כאשר בוחנים את טבלות המינים, ניתן לזהות מי עדיין מופיע בשלל: הקלמרי (לוליגו), הסקומברי קוליס, האינטיאס והמוסר. אך גם אצלם הכמויות מתונות בהרבה מהעבר. חלקם נשענים ברובם על דיג מכמורת — ענף שכמעט ונעלם מן הים. ים עייף: הידלדלות אקולוגית שמורגשת בכל שכבה הצטברות הנתונים על פני שבע שנים מציירת ים המתמודד עם עומס שאינו עומד בו. הירידה בכל שיטות הדיג, בכל סוגי המינים ובכל קבוצות הדייגים משקפת מציאות ברורה: הדגה הטבעית של הים התיכון מתמעטת בקצב שאינו מאפשר התאוששות. אפילו הצמצום בפעילות הדיג אינו מצליח לבלום את ההידרדרות. המצב הזה מעורר דיון מקצועי מתמשך לגבי הצורך בהגדלת שמורות הים, הפסקות דיג עונתיות, ושורה ארוכה של צעדי אסדרה שנחשבים חיוניים לשיקום הים. אך לפי הנתונים שבידינו — הזמן אינו משחק לטובתנו.